אמביציה בעבודה, ומוטיבציה בכלל

[oritheartist]

אמביציה בעבודה, ומוטיבציה בכלל

השבוע ביקש ממני המנהל שלי להיות אחראי לאיזשהו פרוייקט במחלקה שלנו. הבקשה הזו חריגה, כיוון שבארבע השנים מאז נפצעתי והתחיל הסרט של הכאב הכרוני, גם בעבודה כמו בתחומים אחרים, הסקרנות והיצירתיות הלכו ונעצרו. וכך היה היחס אליי - במהלך התקופה הזו הפכתי בעיקר לביצועיסט: קח משימות בסיסיות ופשוט בצע.
ככה שהבקשה של המנהל שלי לא היתה מתוך הערכה לאיזו יוזמה שגיליתי, אלא בעיקר מתוך מחסור בכוח אדם...

הפרוייקט מעניין ויש לו חשיבות מבחינת החברה. יש בו גם פוטנציאל לקידום והתפתחות מקצועית. אלא שקידום והתפתחות - או במילים אחרות: אמביציה - ירדו אצלי מהלקסיקון כבר מזמן.
ואני מוצא את עצמי בספקות כבדים איך אצליח לקחת אחריות על העניין הזה במצבי הנוכחי? איך אני מתניע מוטיבציה ואיכפתיות כשאני עסוק באובססיביות עם הכאב?

בנסיבות נורמליות הייתי מאושר על הזדמנות כזו. אלא שמאז הפציעה לא היה שום דבר שאיפשרתי לו מחוייבות - מעבר למציאת פתרון לכאבי הגב.

האם יש לכם נסיון דומה? איך הצלחתם לשמור על אמביציה בעבודה, ומוטיבציה בתחומים שונים בחיים בכלל?

 

[שרון ל 1]

לדעתי...

לדעתי אתה צריך לקפוץ על ההזדמנות.
לפעמים אנחנו שקועים בכאב ובחיפוש אחרי פתרונות לכאב, ותקועים בתוך איזה מעגל כאב שמאד קשה לצאת ממנו.
וכל מה שאנחנו צריכים זה משהו שיוציא אותנו מהסרט הזה. אתה בעצמך אומר שאתה מתעסק באובססיביות בכאב.
לא היית רוצה לשים לזה סוף? לא היית רוצה למצוא משמעות אחרת לחיים, מלבד הכאב?
פרוייקט כזה יכול להוציא אותך מהמעגל של הכאב, לדרבן אותך 'לחזור לחיים'.
זה ידוע כבר מזמן שגורם משמעותי בחיים עוזר לאריכות ימים ולאיכות חיים גבוהה יותר. (לדוגמא: קשישים שממשיכים בעבודה או בתרומה לקהילה)

נכון שהרבה פעמים מרגיש לנו שהכאב הוא כל החיים שלנו, וכל החיים שלנו הם הכאב.
אבל זה ממש לא ככה.
אנחנו בני אדם מעבר לכאב. קודם כל אנחנו בני אדם. אח"כ אנחנו סובלים מכאב.
בגלל שכואב לי אסור לי להתקדם אישית ומקצועית? אסור לי לאהוב?

אני מוצאת את הסיפוק מהעבודה שלי כגורם מדרבן בחיים שלי.
למצוא משהו שאני אוהבת לעשות ומאתגר אותי, זה מה שהוציא אותי מממעגל הרחמים העצמיים והדכאונות.

 

[עוד יבואו ימים]

על כל מילה

אני מצטרפת לשרון, שהקדימה אותי.

אני חושבת שאתה בהחלט צריך לקפוץ על העגלה. לא משנה מה הסביה שהובילה לזה שפנו אליך. אין צורך עכשיו באיזה טפיחה על האגו, אתה לא צריך עכשיו שיעריכו אותך . אתה אומר בעצמך שהבוסים שלך מעריכים את מה שעשית לפני הפציע,ה וזה אומר שהם יודעים מה את ה שווה.
עכשיו אתה צריך לדאוג לעצמך. לא למה שהם חושבים. ואולי מתוך שלא לשמה - יבוא לשמה.
אולי מזה שאין להם כוח אדם ופנו אליך, זה ישרת את המטרה שלך - ויציא אותך מהבאסה.
אתה אומר שאתה עוסק באובססיביות בכאב. לעתים באמת צריך משהו חיצוני שיפנה את הזרקור. אני יכולה לומר לך שאילו היו לך עכשיו ילדים, לא היית יכול להרשות לעצמך עכשיו להיות כל כך אובססיבי בכאב, כי היית חייב לתפקד. בעל כורחך.
תתייחס לפרויקט הזה שתרופה החדשה שמצעים לך.
זה לא אומר שלא יהיו נפילות, או ירידות של קשב, של תחושה, של מוטיבציה. אבל.. זה אומר שיהיה לך בשביל מה לקום, יהיה לך בשביל מה להתאמץ. יהיה לך בשביל מה לחשוב על דברים אחרים, ובעיקר- תהיה לך הזדמנות לפרג ן לעצמך שינוי.
ושינוי זה דבר לא פשוט אבל אם הוא מצליח- כולם מרוויחים ממנו.
אנחנו נהיה כאן להחזיק לך את היד (וירטואלית) ולצעוד אתך צעד אחרי צעד במסלול הזה. לתת עצות, חיזוקים ומוטיבציה.
אני באמת חושבת שאתה חייב את זה לעצמך.