אמג!!!!!
זה מחק לי את התפוז בשניה שבאתי לכתוב לו!! אני תוהה אם זה רמז משמים
. ~~~ מעטים המקומות שאני מרגישה בהם בית. המקום שלה הוא כזה, הספות הרכות הלבנות והפוף הכחול שכבר לא שם, השטיח האפור, הגג שנהיה נמוך יותר ויותר, הרישומים על הקירות, המטבח עם הדלת, כריות באמצע הלילה, טוסטר לבן וחלון לגינה, ארוחת בוקר בשבת, לחם של ארקפה, פלטת גבינות, אורז לבן, לאונרד כהן או פינק פלויד או לד זפלין, שיעורי בלט ונעלי פוינט והארי פוטר ומתמטיקה ואמנות ומתנות יום הולדת. הריח הזה. כשאני חושבת על לגדל ילדים, אני חושבת על לגדל אותם כמוהם. וכשאני חושבת על משפחה, אני חושבת על זאת ישר אחרי שאני חושבת על שלי, ואני חושבת עליה כעל משפחה מתקנת. וזה אפילו לא מהול בטיפה של קנאה, אין טיפה של עצב או הרגשה של חוסר-שייכות. (אולי כי אין טעם לזה, בהקשר שלנו. זה תמיד היה מפורק ואין כאן מה לתקן. אנשים שונים. אני רק מקווה שלא לקחתי את כל זה איתי). ~~~ קמתי השבוע כל בוקר עם סלע בבטן. הגעגוע שלי צובר משקל, זה לא בדיוק געגוע, זה הרצון קודם כל לדעת שהכל בסדר איתך ורק אחר-כך לפקוח עיניים. אני חושבת שהכי קשה לי כי אני לא יכולה, כי אני צריכה לחכות לכאן, אני לא יכולה בפשטות וקלילות דעת פשוט לשאול. אני מקנאה במי שיכול להמשיך לצחוק איתך, שהוא לא יודע אפילו כמה זה הרבה. ומפחיד אותי שיכול להיות שרע לך. ואני יודעת שאני צריכה להסתכל מהצד עכשיו. זה נע בין הרצון הבסיסי שיהיה לך הכי טוב שאפשר ולתת לך את המרחב שלך לנשום משהו חדש, לבין האינסטינקט האנוכי לפחד שאם יהיה לך כלכך טוב ותנשמי עמוק מספיק, זה יתפוס את המקום של הזכרונות של פעם. אין לי מה לעשות עכשיו, זה לא משנה מי מנצח, אף אחד מהם לא מנצח, זו בכלל לא תחרות. אני חושבת שאני פשוט רוצה לדעת שאת מחייכת. גם כשאת עייפה. ~~~ למה אני חייבת להסמיק, למה אני לא יכולה לתת לזה להתמוסס בפנים ולא לצאת החוצה, לחשוף לכולם את חוסר הבטחון הזה, את התמימות. אני לא יודעת מי יודע עלי מה, אני כבר לא יודעת מה נאמר עליי כשאני לא שומעת או רואה, זה אולי לא כזה משנה אבל לפעמים זה מפחיד אותי, אני מרגישה תלושה. לא כי חשוב לי שיאהבו אותי ולא כי חשוב לי שלא יגידו עליי דברים רעים. פשוט כי אני לא יודעת מהם בכלל, אם הם נאמרים או לא. אני מאבדת את עצמי בתוך הבנות האלה, אני לא יודעת אם זו אני או השתקפות של משהו שאני יכולה להיות. אני יודעת שיש בי דברים יציבים מספיק שאף אחד לא יכול לשנות, אני יודעת שיש בי דברים שיכולים להתגמש בהתאם לסביבה. ואנ ילא יודעת את האיזון ביניהם, תמיד. אולי זה הצורך הזה, להיות חלק, כשסופסוף יש לי הזדמנות. ואולי זה כי אני באמת מוצאת בהן משהו טוב, משהו ממני. מי היה מאמין שאני והיא כלכך דומות, כלכך דומות. ואולי הן באמת מוצאות בי משהו. אבל אף אחד לא באמת מכיר אותי עד שהוא רואה את העוצמות שלי. גם אינ לא מכירה אותי, רק ברגעים האלה, כשזה מגיע. אני מפתיעה אפילו אותי. (אני רוצה לנקות את זה ממני? אני רוצה לחיות באמצע? אני כבר לא יודעת. אני לא יודעת אם אני יכולה לוותר על זה, על כל כמה שיש בי, עם כל הבדידות שזה גורם ועם כל כמה שזה מרחיק ממני, מרתיע, מונע מאנשים להתקרב. אני לא יודעת אם אני יכולה לחיות על ניוטרל, כשאני יודעת שיש לי הילוך חמישי. אני לא יודעת אם אני צריכה, למרות שהמחיר לפעמים כבד כלכך.)
זה מחק לי את התפוז בשניה שבאתי לכתוב לו!! אני תוהה אם זה רמז משמים
