אמהות בודקות שיעורי בית
ימי החופשה האחרונים שלי מתקרבים לקצם. עוד מעט אשוב להיות עסוקה רוב הימים. זה הזמן לסידורים. הרבה מוקדש כעת לניקוי מחשבי מכל מיני דברים המכבידים עליו. הרבה מזה היא תקיית הצילומים משנת 2009. אוטוטו יגיע יום השנה החמישי לטלפון שבישר לנו על הנסיעה לקזחסטן, ועדין לא הצלחתי לצמצם תמונות לסרטונים מאותה מאותה שנה. כל שאר התמונות והסרטונים עוברים סינונים חוזרים ונשנים, אך גם אם הצלחתי פה ושם למחוק משהו משנת 2009 זה היה בעיקר דברים מטושטשים, שלא ראו בהם דבר. הכל, דרך אגב, מגובה בדרכים רבות, כך שאם ימחק, לא נרגיש בזה אפילו.
היום התיישבתי מול המחשב, פתחתי את תקיית סרטוני הוידאו והחלתי לצפות. מדהים כמה דברים אפשר לזכור בצורה מעומעמת בלבד. כלומר, אני יודעת שזיו הייתה ילדה של אבא, שזיו כעסה עלי בחודשים הראשונים בקביעות, שהייתי טובה רק כתחליף אבא לזמנים קצובים, אבל לראות אותה בוכה בכי תמרורים רק כי העזתי להתיישב במקום בו אוריאל אמור היה לשבת, לא היה קל. דווקא את הסרטונים בהם זיו מצהירה על חוסר אהבתה אלי שמרתי, דרך אגב. זהו משהו שבהמשך היום גיליתי שבעצם אני גאה בעצמי איך התגברנו עליו.
************
במכונית חזרה הביתה מהביה"ס, זיו הכינה שיעורים. כששאלה אותי האם מותר לה ללכת לחברתה כשנגיע הביתה, עניתי שאני צריכה קודם לבדוק האם שיעוריה מוכנים כראוי. זיו ענתה לי שאיני אמא שלה. כשהבעתי תמיהה, היא הבינה שהסתבכה, וטענה שאיני echte moeder, כי ה-echte moeder שלה בקזחסטן.
"אז מה אני?, התעניינתי.
זיו ניסתה למצוא לי תפקידים, שנעו בין דודה לבין הגברת שמכינה לה עוגיות. לאחר שנראה היה לי שקו השיחה המשועשע מתקרב למיצויו, אמרתי ברצינות
"גם אם יש לך אמא בקזחסטן שילדה אותך, אני אמא שלך".
הדבר היחידי שזיו הגיבה אליו היה זמן ההווה של משפטי. "ze is niet gestorvren?" (היא לא מתה?) היא ביררה בשקט.
הסברתי שכשקיבלנו אותה (בפלמית הפועל הנפוץ לתיאור התווספות תינוק למשפחה הוא קבלת תינוק, אז הביטוי לקבל אותה נשמע לה ברור מאליו), אמהּ עדין הייתה בחיים, והבעתי תקווה שהיא לא נפטרה מאז.
"כן", הסכימה איתי זיו, "כי אז לא אוכל לחפש אותה כשאהיה גדולה". ומייד אחרי זה הוסיפה "ולמצוא את ה-grote broer (אח גדול) שלי."
בשלב הזה הייתי בעיקר אוזן קשבת לכך שהיא לא יודעת איך אחיה הגדול נראה, ורק איזכרתי שגם אנו איננו יודעים איך הוא נראה.
מפה לשם, הגענו הביתה. זיו הראתה לי שיעורים, בררתי איתה נקודות מחלוקת קטנטנות, ואישרתי לה ללכת לחברתה. לפני שהיא הלכה, היא דרשה חיבוקים ונשיקות.
כי גם זה, בסופו של דבר, משהו שאמהות חייבות לתת.
ימי החופשה האחרונים שלי מתקרבים לקצם. עוד מעט אשוב להיות עסוקה רוב הימים. זה הזמן לסידורים. הרבה מוקדש כעת לניקוי מחשבי מכל מיני דברים המכבידים עליו. הרבה מזה היא תקיית הצילומים משנת 2009. אוטוטו יגיע יום השנה החמישי לטלפון שבישר לנו על הנסיעה לקזחסטן, ועדין לא הצלחתי לצמצם תמונות לסרטונים מאותה מאותה שנה. כל שאר התמונות והסרטונים עוברים סינונים חוזרים ונשנים, אך גם אם הצלחתי פה ושם למחוק משהו משנת 2009 זה היה בעיקר דברים מטושטשים, שלא ראו בהם דבר. הכל, דרך אגב, מגובה בדרכים רבות, כך שאם ימחק, לא נרגיש בזה אפילו.
היום התיישבתי מול המחשב, פתחתי את תקיית סרטוני הוידאו והחלתי לצפות. מדהים כמה דברים אפשר לזכור בצורה מעומעמת בלבד. כלומר, אני יודעת שזיו הייתה ילדה של אבא, שזיו כעסה עלי בחודשים הראשונים בקביעות, שהייתי טובה רק כתחליף אבא לזמנים קצובים, אבל לראות אותה בוכה בכי תמרורים רק כי העזתי להתיישב במקום בו אוריאל אמור היה לשבת, לא היה קל. דווקא את הסרטונים בהם זיו מצהירה על חוסר אהבתה אלי שמרתי, דרך אגב. זהו משהו שבהמשך היום גיליתי שבעצם אני גאה בעצמי איך התגברנו עליו.
************
במכונית חזרה הביתה מהביה"ס, זיו הכינה שיעורים. כששאלה אותי האם מותר לה ללכת לחברתה כשנגיע הביתה, עניתי שאני צריכה קודם לבדוק האם שיעוריה מוכנים כראוי. זיו ענתה לי שאיני אמא שלה. כשהבעתי תמיהה, היא הבינה שהסתבכה, וטענה שאיני echte moeder, כי ה-echte moeder שלה בקזחסטן.
"אז מה אני?, התעניינתי.
זיו ניסתה למצוא לי תפקידים, שנעו בין דודה לבין הגברת שמכינה לה עוגיות. לאחר שנראה היה לי שקו השיחה המשועשע מתקרב למיצויו, אמרתי ברצינות
"גם אם יש לך אמא בקזחסטן שילדה אותך, אני אמא שלך".
הדבר היחידי שזיו הגיבה אליו היה זמן ההווה של משפטי. "ze is niet gestorvren?" (היא לא מתה?) היא ביררה בשקט.
הסברתי שכשקיבלנו אותה (בפלמית הפועל הנפוץ לתיאור התווספות תינוק למשפחה הוא קבלת תינוק, אז הביטוי לקבל אותה נשמע לה ברור מאליו), אמהּ עדין הייתה בחיים, והבעתי תקווה שהיא לא נפטרה מאז.
"כן", הסכימה איתי זיו, "כי אז לא אוכל לחפש אותה כשאהיה גדולה". ומייד אחרי זה הוסיפה "ולמצוא את ה-grote broer (אח גדול) שלי."
בשלב הזה הייתי בעיקר אוזן קשבת לכך שהיא לא יודעת איך אחיה הגדול נראה, ורק איזכרתי שגם אנו איננו יודעים איך הוא נראה.
מפה לשם, הגענו הביתה. זיו הראתה לי שיעורים, בררתי איתה נקודות מחלוקת קטנטנות, ואישרתי לה ללכת לחברתה. לפני שהיא הלכה, היא דרשה חיבוקים ונשיקות.
כי גם זה, בסופו של דבר, משהו שאמהות חייבות לתת.