אמהות ובנות, כלות וחמות- על חברות ומשפחה

[פרפרי אהבה]

אמהות ובנות, כלות וחמות- על חברות ומשפחה

"בנות גילמור" חזרה לא מזמן לעונה חדשה בת 4 פרקים (משודר ב-

).
ביננו- העונה הזו לא משהו בכלל, העדפתי לבהות בעוד פרק שראיתי מיליון פעם של "חברים" מאשר בזה ועזבתי באמצע

אבל זה גרם לי לתהות לגבי היחסים של האם והבת- האם אמהות יכולות/צריכות להיות חברות? ומה לגבי חמות וכלה- האם מומלץ שיש יחסי חברות שהן מעבר למשפחה או שיש גבול שבל לעבור אותו?

סקרנית לשמוע את דעתכם

 

[mykal]

למען הגילוי הנאות

אינני מכירה את הסדרות שהזכרת.
אבל לשאלתך--נראה לי שהדיון אמור לבחון תחילה אם ההגדרות,
שאנחנו נתיחס אליהם זהות אצל כולנו.
כלומר איזה תוכן של תובנות אנחנו יוצקות למושג הורות וחברות.
כי בעיני זו איננה סתירה אם יודעים לאזן, אם יודעים לשים גבולות.
אמא יכולה להיות חברה שאפשרלשוחח איתה בלי אמצעים ובלי צנזורה,
כאשר גם יודעים שהיא נשארת "סמכות" ושיש להתיחס אליה כמו לאמא.

צריך לומר חברה שיש למישהיא בד"כ יש עם כל אחת דינמיקה שונה,
לעתים נושאי שיחה שונים, צורות בילוי שונות. לא מה שאני
מדברת עם אחת אני גם מדברת עם אחרת,

לגבי חמות--נראה לי אותו הדבר, לפחות זו החויה שלי--מול כלותי,
אני יכולה לשוחח איתן חופשי ופתוח, יודעת להקשיב,

כתבתי באופן כללי מאוד, מאמינה שאם יתפתח
דיון הרזולוציות בגישות תהינה מגוונות.

 

[הפוך עם ראש כפול]

בהתחלה התבאסתי שזה רק בנטפליקס כי בזמנו מאוד אהבתי
את הסדרה. קיטשית אבל כיפית עד מאוד. אחרי ששמעתי ביקורות, הבנתי שהאבידה לא גדולה במיוחד

אני ואמא שלי לא חברות. לא יוצאות לבתי קפה לפטפט, לא הולכות לסרטים ביחד. זה לא שאין לנו יחסים טובים - יש. הכול בסדר. אבל אין בינינו קרבה מהסוג הזה של שיחות נפש וכו'. כנראה שזה עניין של אופי (אולי האופי שלי יותר מאשר האופי שלה) אבל זה מה יש. לי טוב עם זה והיא למדה להשלים עם זה במהלך השנים.
עם חמותי, באופן טבעי, היחסים מאוד דומים - טובים, תקינים, קורקטיים ולא מעבר. גם איתה אני לא הולכת לבתי קפה

וגם זה בסדר גמור לשני הצדדים.
אני לא כל כך יודעת להגיד איפה הגבול. נדמה לי שאם זה מתאים לשני הצדדים, יכולים להיות יחסים מאוד מאוד קרובים (ואני מתייחסת גם לאמא וגם לחמות כאן). הגבול לדעתי עובר כשהיחסים האלו באים על חשבון יחסים אחרים, והם למעשה היחסים היחידים בעולמה של הבת/האמא/החמות. אני יודעת שאילו מקרי קיצון, אבל אני מכירה שניים כאלו (בת ואמא שהן ממש על תקן חברות, רק שלבת אין שום חברות אחרות וכך גם לאמא, והן חברות "בלעדיות" מה שנקרא). לדעתי כאן עובר הגבול התקין.

 

[פרפרי אהבה]

ממש אין מה להתבאס...

העדפתי לראות עוד פרק ב"חברים" בפעם המיליון ולא לצפות בזה.
ועוד חברות אמריקאיות כתבו לי בהתלהבות על איזה פרקים נפלאים, אז ניסיתי לגרור את עצמי לראות אבל כשהרגשתי שזה בגדר עינוי עבורי ולא נהנית- הפסקתי. לא שווה את זה.

 

[yeshpitaron]

אני בדעה שלך. (הפוך עם ראש כפול). ואגב גם לי

לא היו יחסי קרבה ממשיים עם אימי. שום שיחות נפש או בילוי. כן יכולתי להתקשר לבקש ממנה להכין לי משהו שאני אוהבת או עזרה אבל יכולתי לעשות זאת גם עם חמותי. דווקא עם חמותי יכולתי להרגיש נוח משום שאולי הייתה פחות ביקורתית מאימי. אולי זה באמת אופי...כימיה...

 

[ערדושקה]

לא צפיתי בסדרה המדוברת...

אבל אביע את דעתי...
&nbsp
לדעתי גם בין אמא לבת ובין חמות כלה לא בהכרח חיבות להיות חברות...
צריכים להיות יחסים שמושתתים על כבוד הדדי, אוזן קשבת,
כי בכל זאת קיים פער גילאים בין חמות לכלה וגם בין בת בוגרת לאמא שלה..
תחומי התענינות שונים ובאלו שהם זהים ניתן לשוחח עליהם....
אפשר לטייל, לשבת על כוס קפה, לשתף..להעזר אחת בשנייה
אבל חברות? אוטופיה לא רצויה..לדעתי..

 

[mykal]

מענין משפט

הסיכום שלך "אוטופיה לא רצויה"
למה אוטופיה ולמה לא רצויה?
אני מניחה שחברות אין ענין זהה משותף עם כולן באותו ענין,
ובטח לא באותה רמה של חברות, ואפילו מרקם הקשרים שונה.
בת וכלה, באמת צעירות יותר מהאם והחמות--והקשר המשפחתי מוגדר מאוד,
אבל למה אינן יכולות להיות גם בקשר חברי? למשל להתיעץ בענינים שונים,
מבלי שתהיה שיפוטיות ומבלי שהעיצה או הרעיון של האחת מחייב את האחרת?
למה זו אוטופיה?
אני הייתי חברה טובה החברה עם אמא שלי--
איתה יכולתי לדבר על הכל, ולשמע את דעתה, ולהנות מנסיון חייה,
מעולם לא כפתה עלי את דעתה. אבל תמיד ידעתי שהעיצה שלה--
תהיה "נקיה", נטולת אינטרסים, דוקא כי היא דואגת ואוהבת אותי,
דוקא כי היא לא קולגה נוספת בחברת הגיל שלי.
ככה אני עם כלותי. מדברות על הכל, נהנות מהחלפת דיעות אני לומדת מהן
ואני מקוה שלהפך.
במערכות יחסים בניאישית חשובה ההתחשבות במי שעומד מולי
ואז הרבה דברים מסתדרים.

 

[נוסעת27]

דעתי

בנות צריכות אימהות, ולא חברות. החברות יכולה להגיע בשלב מאוחר יותר בחיים, כשהבת כבר בוגרת וגם שם עם כל הסאחבקיות עדיין אימא זאת אימא.
דודה שלי לדוגמא נורא רצתה להיות חברה של הבת שלה. הבת שלה הייתה צריכה אימא, לא עוד חברה. זה יצר לא מעט בעיות בקשר שלהם וריחוק ענק שרק בשנים האחרונות מתחיל להחלים (הבת כבר בת 30, כן?).
הדודה השניה אגב, אחות של הדודה הנ"ל, דווקא ביחסים מדהימים עם הבת שלה, אפילו מעוררי הערצה. וזה כי היא הצליחה למצוא את האיזון בין להיות אימא בכל מובן המילה ולהשאיר גם מקום לחברות בינה לבין הבת, שמתחזקת עם השנים ככל שהבת מתבגרת.
&nbsp
לגבי חמה וכלה- נראה לי אינדבדואלי. יש כאלה שממש מתחברות ויושבות לקפה יחד וכו', ויש כאלה שנשארות ביחסים חיוביים עם אבל עם גבולות ברורים.. לא נראה לי שיש חוק בעניין הזה...
&nbsp

 

[lseugy]

מצטרף לדעתה של נוסעת 27

ילדים בכל גיל צריכים גם הורים וגם חברים. אז חברים יש להם ואם אין - יהיו אחרים. הורים אחרים אין. הם לא צריכים אותנו ולא רוצים אותנו כחברים אלא כהורים. בכל מה שנוגע להורי בן-הזוג, גם לא חברים. יש מערכת יחסים כזו או אחרת, אבל זה לא כמו חברים לעבודה, בחברה או בשכונה.