אני המצפווון שלך
New member
אמונה באלוהים- חולשה?
לפני כמה זמן שאלתי את חברה שלי, כשחזרנו מריצה בטיילת בערב, אם היא לא מרגישה את אלוהים כשהיא מיסתקלת על השקיעה הזאת. "כשהייתי קטנה גם אני הרגשתי ככה... כנראה זה היה קטע של ילדות". בסדר, אז כנראה חברה שלי היא מסוג האנשים ששכחו את אלוהים בכניסתם אל העולם החומרי- הרי יש מלא כאלה! אבל אז נזכרתי איך, למשל, ביומולדת של ידיד שלי בכיתה ג' אמא שלו "גילתה" לנו שסנטה קלאוס לא קיים. זה הלך בערך ככה: "טוב נו, צדקתם... הוא לא קיים. אנכנו מביאים לכם את כל המתנות בלילה"- משפט כל כך סתמי, שלא יכולתי להאמין שהוא בא לישלול את קיומו של משהו שהאמנתי בו כל החיים. לכן פשוט המשכתי להאמין בסנטה למרות הכל, עד שזה דאך מעצמו עם השנים. אולי זה נובע מהילדותיות והתמימות שלי, או הדמיון שלי, שאוהב להיתפרע (עד היום אני אוהבת להשתעשע במחשבות על סנטה, גמדוני בית וכדומה), אבל... במה שונה ארלוהים מכל אלה? אולי האמונה בו היא צורך בסיסי של האדם להאמין במשהו מעבר- אנכנו פשוט פוחדים מהמחשבה שאנכנו לבד בעולם, ייצורים אנוכיים ורודפי בצע, ואין משהו גדול יותר, חזק וטוב יותר מאחורינו? אם כך, אולי אנכנו אלה שבראנו את אלוהים? כלומר, כל האנרגיה שאנכנו משחררים בתפילה, מחשבות וטקסים- אולי היא הפכה למעין כוח שמנטב אותנו, שעוזר לנו, וניזון מהאמונה שלנו? כלומר, אנכנו יוצרים את הכוח העליון שמניע את העולם, ויוצרים אותו בגלל הפחת שבחוסר אמונה- לדעת שאנכנו לבד? אבל אם כן, מאיפה ההרגשה הניפלאה ששוטפת אותי כשאני בוהה בשמש השוקעת, או מריחה פרח, או קונה לחם במקולת? האושר, שמביאה המודעות לכך שאני חייה בעולם הזה, שגורר את הצורך להודות למשהו, ולידיה שיש משהו כזה, גדול הרבה יותר מכל מה שאני מכירה? תחושת השייכוטת הניפלאה לכדור הארץ, לאדמה... אבל אז מופיעה מחשבה נוספת. פיתאום אני קולטת שאני לא יודעת כלום על המקום הזה, שאני לא רואה את התמונה במלואה וסביר להניח שגם לא אראה... לא יודעת לאן אני כל כך שייכת... וזה מפחיד. אבל יש מזה משהו מושך, מסקרן... אוף, לגמרי איבדתי את הכיוון שלי, לא העברתי את מה שרציתי להעלות. כשאני מתחילה לברבר אני לא יכולה להפסיק, וסוטה לגמרי מהנושא, מתחילה ליסתור את עצמי בניסיון ליראות מכמה נקודות מבט בו זמנית, ובסוף לא יוצא מזה כלומ.
לפני כמה זמן שאלתי את חברה שלי, כשחזרנו מריצה בטיילת בערב, אם היא לא מרגישה את אלוהים כשהיא מיסתקלת על השקיעה הזאת. "כשהייתי קטנה גם אני הרגשתי ככה... כנראה זה היה קטע של ילדות". בסדר, אז כנראה חברה שלי היא מסוג האנשים ששכחו את אלוהים בכניסתם אל העולם החומרי- הרי יש מלא כאלה! אבל אז נזכרתי איך, למשל, ביומולדת של ידיד שלי בכיתה ג' אמא שלו "גילתה" לנו שסנטה קלאוס לא קיים. זה הלך בערך ככה: "טוב נו, צדקתם... הוא לא קיים. אנכנו מביאים לכם את כל המתנות בלילה"- משפט כל כך סתמי, שלא יכולתי להאמין שהוא בא לישלול את קיומו של משהו שהאמנתי בו כל החיים. לכן פשוט המשכתי להאמין בסנטה למרות הכל, עד שזה דאך מעצמו עם השנים. אולי זה נובע מהילדותיות והתמימות שלי, או הדמיון שלי, שאוהב להיתפרע (עד היום אני אוהבת להשתעשע במחשבות על סנטה, גמדוני בית וכדומה), אבל... במה שונה ארלוהים מכל אלה? אולי האמונה בו היא צורך בסיסי של האדם להאמין במשהו מעבר- אנכנו פשוט פוחדים מהמחשבה שאנכנו לבד בעולם, ייצורים אנוכיים ורודפי בצע, ואין משהו גדול יותר, חזק וטוב יותר מאחורינו? אם כך, אולי אנכנו אלה שבראנו את אלוהים? כלומר, כל האנרגיה שאנכנו משחררים בתפילה, מחשבות וטקסים- אולי היא הפכה למעין כוח שמנטב אותנו, שעוזר לנו, וניזון מהאמונה שלנו? כלומר, אנכנו יוצרים את הכוח העליון שמניע את העולם, ויוצרים אותו בגלל הפחת שבחוסר אמונה- לדעת שאנכנו לבד? אבל אם כן, מאיפה ההרגשה הניפלאה ששוטפת אותי כשאני בוהה בשמש השוקעת, או מריחה פרח, או קונה לחם במקולת? האושר, שמביאה המודעות לכך שאני חייה בעולם הזה, שגורר את הצורך להודות למשהו, ולידיה שיש משהו כזה, גדול הרבה יותר מכל מה שאני מכירה? תחושת השייכוטת הניפלאה לכדור הארץ, לאדמה... אבל אז מופיעה מחשבה נוספת. פיתאום אני קולטת שאני לא יודעת כלום על המקום הזה, שאני לא רואה את התמונה במלואה וסביר להניח שגם לא אראה... לא יודעת לאן אני כל כך שייכת... וזה מפחיד. אבל יש מזה משהו מושך, מסקרן... אוף, לגמרי איבדתי את הכיוון שלי, לא העברתי את מה שרציתי להעלות. כשאני מתחילה לברבר אני לא יכולה להפסיק, וסוטה לגמרי מהנושא, מתחילה ליסתור את עצמי בניסיון ליראות מכמה נקודות מבט בו זמנית, ובסוף לא יוצא מזה כלומ.
