אמונה במדע ?

[י ו ר ם 7]

אמונה במדע ?

http://www.haaretz.co.il/misc/2.444/1.2191505

 

[iricky]

יהי זכרו ברוך

 

[רועי החושב]

למה מוכרחה להיות אמונה בכלל?

אני תמיד שומע אנשים מאמינים שלא מסוגלים להעלות בדעתם מצב בו אדם יהיה ללא אמונה כלל ועושים מאמצים כבירים לפשפש בנפש הכופר התורן ולמצוא בו שרידי וגילגולי אמונה, גם כשלא היה שם אלא איזשהו ביטוי שהוצא מהקשרו.
לעיתים, יש להודות, עולה הדבר בידיהם. אבל מכאן ועד להניח שכולם מאמינים במשהו- גדולה הדרך.
אני מוצא שיש קשר בל ינתק בין תקווה לאמונה- והתקווה היא שורש כל איוולת.
את התקווה הייתי מגדיר כרצון מנוון, רצון ללא כוח שהמיר את סיפוקו בסיפוק דמיוני- במקום לפעול על מנת להגשים מטרה, אני מקווה באופן פאסיבי שמשהו יקרה וזה מספק אותי.
האמונה היא הפעולה החליפית בתחום הדמיון, שלא נועדה אלא ליצור תחושה של פעולה מזוייפת.
לדוגמא- "עבודת האל" אינה אלא פעולה בתחום הדמיון. תיתכן "עבודת אל" גסה, שכוללת דמיון שיש עיסקה עם האליל, וגם תיתכן "עבודת אל" מעודנת ששכרה הוא עצם קיומה (בבחינת תחושת פעולה מזוייפת). שכר מצווה מצווה- כלומר תחושת הפעולה.
שמא תקשה ותאמר- תחושת הפעולה המזוייפת, עדיין תחושת פעולה היא ויתרונות לה- רפואיים, נפשיים, חברתיים וכ"ו. אשיב ואומר- אני אינני מקבל זאת כלל. המיתוס שהשקר נחוץ לקיום החברה והנפש הוא מיתוס שנולד מהצורך של קסטות שלטוניות בהיסטוריה להצדיק את מסכת השקרים הנתעבים.
דת משה היא גילגול של דת פרעה הטוטליטרית, מופשטת וסוציאלית, ובבסיסה היא מיוסדת על תקווה, ופעולות שמרוקנות את הרצון מתוכן. זהו אופיום להמונים והגמילה קשה ממנו- כי להחליף את הפסגות הנשגבות של חוויית הסיפוק מפעולה רצונית מזוייפת בתחום הדמיון בעמקים הנכאים של חיי היום יום, החולין, המטרות הריאליות, כל זה הוא מדכדך כל כך למי שהצליח לסכור כל חייו את הריק הקיומי. ההשוואה בין הפסגות הנפשיות שבאמונה לבין המישור המתון של החולין היא מקור סבל.
רק מי שיכול להניח להשוואה הזו (וזה דורש שיהיה מודע אליה) הוא מי שאינו מכור לדת. אנשים כאלו קיימים, ואולי מרבית האנשים הם כאלו, ממש כמו שמרבית האנשים שצורכים סמים ואלכוהול לא מתמכרים להם.
ההשוואה הסנטימנטלית הנ"ל, אותה היאחזות בעבר אידאלי, נראית לי, באופן פרדוקסלי, גם כסוג של ניסיון לחנוק את העונג של העבר. על ידי עיסוק יתר בתענוג- חונקים את התענוג.
כלומר- המאמין, השם עצמו בחיבוטי אמונה, הוא טיפוס שבמובן מסויים נלחם בפנטזיה. הוא חפץ למגר את הפנטזיה מנפשו, להיטהר מ"יצר הרע" ואחיזתו של כוח הדמיון, להתדבק ב"שכל הפועל".
הוא פוריטני במובן של אי יכולת להתענג על פנטזיה פרטית, פנטזיה שאינה חלק מהפנטזיה הקולקטיבית. ה"רשע" מוחזק בעיניו כ"הולך בדרך יחידים". ה"כסיל" מוחזק בעיניו כ"אינו חפץ בידע אלא בהתגלות ליבו".
הפנטזיה הפרטית היא מה שקרוי "אליל". הכפירה בה היא היהדות.
מה יש בפנטזיה הפרטית שהוא כל כך נורא בעיניו? האם מדובר באידאל של התייעלות קולקטיבית, איחוד כל ההזיות שכזה? לבל יתפזר כל פרט לעולמו הפרטי. האם מדובר ברגש של מחוייבות להתארגנות חברתית שמעלה על נס את הקרבת הפנטזיה האישית לטובת פנטזיה קולקטיבית? או אולי מוטב לומר את קירובה של הפנטזיה האישית לזו- שהרי אל נטול תארים סובל, למרבית הפלא, את כל התארים, כמו חור שבולע לתוכו את הכל. ברמה הקולקטיבית- אלוהים הוא חור שכזה, פח אשפה שאליו משליכים את הפנטזיות האינפנטיליות ביותר, האידיוטיות ביותר (אידיוטיות במובן של פרטיות).
אצל אברהם- הפנטזיה הפרטית היא אהבתו לבנו - את הפנטזיה הזו מבקש הקולקטיב לקחת. ברגע שאברהם היה נכון לעקוד את בנו- הרי שכבר שילם את המחיר, הרג את הפנטזיה הפרטית, ובוטלה העקדה.
האהבה היא אפליה, אפליה של פרט אהוב על פני כל השאר, והקולקטיב לא סובל אפליה. כולם שווים בעיני האל. הקולקטיב רואה באהבה את אויבתו, וצודק הוא בכך.
אם כן- האמונה והאהבה הן האנטיתזה האמיתית. על אדם לבחור- אם לאהוב או לעבוד את השם. האמונה לא סובלת אהבה אך גם האהבה לא יכולה לדור עם האמונה, כי רק מול הריק הקיומי, הוודאות שאין תכלית, שאין "לשם מה" יכולה להתקיים אהבה, שהיא כוח פעיל ורצוני. בלי התהום של הריק הקיומי אין עומק לאהבה. רק מול החושך המוחלט יכול אדם להיות אור לעצמו.
טועה ליבוביץ שטוען שאמונה היא ביטוי לרצונו של האדם, לבחירתו החופשית- היא ביטוי לרצון הקולקטיב, אולם הקולקטיב אינו אדם, אלא מפלצת. עוד לא קם קולקטיב שאינו מפלצת. כל המדינות, כל הדתות, כל העמים וכל ההתארגנויות הם מפלצות, גלמים שקמים על יוצרם חדשות לבקרים. אמונה היא רצון המפלצת אך אהבה היא בחירה רצונית של האדם, כלומר זה שיש בו האומץ לעמוד לבד. רק מה שבא מלבדיות מוחלטת- הוא בחירה של האדם. זהו תנאי בלתי יעבור למצוא את רצונך- לבדיות.
מהי לבדיות? לבדך תגלה. לא ניתן למסור את הלבדיות. אין זו תורה או פילוסופיה, אין היא תוצר של החשיבה האנושית. אין חוויה של לבדיות. עם זאת- כל התרבות סובבת סביבה, במודע או במובלע. היא הלב של כל הרציונליות, ולמרות שהיא קלה להשגה, לא רבים השיגוה כי אינם יכולים לשאת אותה. היא תהיה להם בבחינת אסון. אין אליה דרכים ואין לה שימוש כלשהו. היא לחלוטין חסרת תועלת כי את כל השלכותיה המועילות אפשר לייצר באופן מלאכותי בלי לשלם מחיר כפי שהיא דורשת. בבחינת עיסקה- אין היא עיסקה מוצלחת. אין שום סיבה לדרוש אותה. אבל יודע כל אדם בסתר ליבו שרק מימיה ראויים לשתיה ורק בה יטהר ממחשבותיהם של כל בני האדם שהיו ורק בה יפקחו עיניו לאגם שבו האדוות הן מחשבות ובשוככן העולם נגלה בפניו. המחשבות מסתירות את העולם, ורק בלבדיות שוככות המחשבות ורוח העצמיות מרחפת על פני המים.

 

[u r i el]

למה מוכרחה התקווה להיות שורש כל אוולת ?

התקווה להחלמה ממריצה את הפצוע בגפיו לתרגל את מטלות הפיזיוטראפיט לקראת שובו לשיגרת חיים.

התקווה לנצח בכל קרב, בין אם הוא באש חיה או במגרש המשחקים ממריצה את האדם להתכונן לקרב, להתאמן, לתרגל, להתאמץ ולהתגבר על הקשיים.

התקווה של הפוליטקאי שתוכניותיו, רעיונותיו ושאיפותיו יתממשו מדרבנות אותו לפעול ולפעול ( ולמעול ) ולפעול כל עוד נשמה באפו.

תקוותו של מנהלנו שהפורום לא יגווע ממריצה אותו להציע עוד אורח ולהעלות עוד נושא לדיון, ולנסח עוד חידה ....

איך אפשר לקשור את התקווה בהכרח עם הנוון והפסיביות ?
וכי לא ראינו שהתקווה של יהודים להיות חופשיים בארצם וב"מולדתם" המיתולוגית חיזקה אותם דורות לקראת עלייתם ארצה למרות הקשיים, הוויתורים והמאבקים הנצחיים ...עוד לא אבדה תיקוונו ... ?

כל הנ"ל ועוד דוגמאות רבות אחרות אינם בטוי למשוואה : תקווה = אוולת.

 

[רועי החושב]

אכן

הרשה לי לחדד את דברי-
התקווה היא אמם של שני ילדים- האיוולת והרצון.
האיוולת היא אמה של האמונה.
הרצון הוא אבי הפעולה האמיתית.
האמונה יכולה להוליד היפעלויות אבל לא פעולות.
אין זה נכון לטעון שאמונה (במובן של דוגמטיות) היא הכרעה רצונית- שהרי היא תולדה של האיוולת.
אמונה במובן של רצון, כפי שליבוביץ מציגה, היא מצג שווא, לא יכולה להתקיים, שהרי היא נטולת תקווה, היא "לשמה", OUT OF THE BLUE, אבל אין תקווה בראשית דבר כזה, ולכן הוא לא יכול להוולד לא כרצון ואפילו לא כאיוולת. אמונה לשמה פשוט לא יכולה להתקיים, נקודה.
אז התחכמו לעובדה הזו ואמרו "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כלומר מכוח ההרגל, מהשיכחה, מההתקה של המומנטום. אין זה מכוח הרצון אלא מכוח האוטומטיות. הרצון הוא מודע (אני יודע מה אני רוצה), ואילו האוטומטיות אינה מודעת.
כך שגם על פי "מתוך שלא לשמה בא לשמה" אמונה היא לא הכרעה רצונית כלל!

 

[u r i el]

התקווה והרצון

הינם שתי תופעות "נפשיות" באדם, למעשה הרצון הוא אולי מילה כללית למכלול הרציות בעוד שתקווה היא רק סוג מסויים של רצייה. כך או כך, מדובר בתכונה אנושית קיומית וככזאת אין ליחס לה כל איוולת, התקווה מצויה בכל צעד ושעל במציאות האנושית הן במודע והן במובלע. על אותו מישור של תקוות קיימת התקווה של כל עקרה ללדת וגם תקוותו של ילד להצליח במבחן בסוף שנת הלימודים - אם כי שתי תקוות אלה שונות בעניינן מאד., ואף אחת מהן איננה אוולת בעיני.

על כל פנים באשר התקווה הינה תוכנה צרובה על הדיסק הקשיח של "נפש" האדם - ואפ' בהודעתך לעיל חבויה תקווה שאני ועוד גולשים אחרים יקראו אותה ואולי יגיבו לה - משום כך אינני יכול לכנותה כאוולת כשם שרצייתו של אדם איננה אוולת.

דבר אחר הוא כמובן השיפוט הערכי. יתכן שתקוותו של פלוני נחשבת בעיני חסרת ערך ובמובן זה היא אוולת, אבל אז האוולת היא לא בעצם התקווה אלא במושאה, באותו אובייקט אליו היא מכוונת.

 

[רועי החושב]

דברי

אינם נסובים על התקווה אלא על האמונה.
אני מסכים עם דבריך.

 

[u r i el]

האם אתה מתכוון

לאמונה דתית, כלומר כזו הכוללת פולחן ל"יש עליון", או לכל אמונה באשר היא אמונה ?

 

[רועי החושב]

אני בעיקר מתכוון

לאמונה במובן של פעולה דמיונית שנותנת תחושת עשיה מזוייפת.
בין אם עובד האליל מבצע עיסקה דמיונית עם האליל ובין אם המאמין הרמבמ"י מבטא באופן סימבולי את יחסו ל"יש עליון", הרי שבשניהם יש תחושת פעולה.
תחושת הפעולה הזו נותנת תחושת עוצמה. קיום מצוות נותן תחושת עוצמה. חיי היום יום לא מספקים הזדמנויות רבות לגבור על היצר, ולמרות שהתרבות מהללת את כיבוש היצר- היא לא מחוללת את התנאים לכיבושו אלא נשארת ברמה תיאורטית, למעט בשעה שהיא מבקשת לנצל את הפתאים למלחמה כלשהי או תנועת המונים אידיוטית או עבודה קולקטיבית כלשהי.
המאמין חי בדרמה מלאכותית יומיומית שנוצרת עקב ניסיונו לקיים מצוות. המצוות מעניקות לו מאבק ואתוס של גבורה מבוקר עד ערב.
אני לא יודע אם יש איזושהי סיבה שלא לקרוא למצוות "התעמלות הרצון".
העילה של "פולחן יש עליון" לאותה התעמלות הרצון נראה לי כמו תירוץ דחוק, כמו עלילה לסרט פורנו.
אני כופר בעלילה מכל וכל. אני טוען שיש פה רק סדרה של פעולות שעצם ביצוען מביא לסיפוק.
לא שיש לי משהו נגד פורנו (או דת).

 

[u r i el]

אם כך, עליך להשאיר את ליבוביץ בחוץ ...

מבחינת ליבוביץ אין אמונה פעולה דמיונית כלל וכלל, אדרבא - בניגוד לכל מה שהאדם הרווח קורא לו אמונה, ליבוביץ מגדיר כאמונה את מעשה המצוות ומשתדל מאד להפקיע כל מובן אחר מ'אמונה'. ליבוביץ מפרש את הרמב"ם של מורה הנבוכים באופן זה שלמעשה המצוות רק תכלית אחת והיא - ההתעסקות באל. אין כל דרך, לדעתו, לבטא את היחס אדם-אל אלא בעשיית אותן המצוות וכל מובן אחר שניתן להן הוא בחזקת "לא לשמה".
קרא למשל כאן :
http://tpeople.co.il/leibowitz/ebook.asp?id=31

 

[רועי החושב]

אולי לא הבהרתי את המונח

פעולה דמיונית היא, מבחינתי, פעולה שמערבת דמיון. אולי צריך לקרוא לה בשם אחר, כדי להבדילה מפעולה שכולה בדמיון.
גם עובד האלילים עוסק בפעולה כזו (שמערבת פנטזיה של עיסקה עם האליל) גם אם חלק ממנה הוא מעשה פיסי (הקרבת קורבן).
וגם המאמין הרמבמ"י עוסק בפעולה כזו:
מעשה קיום המצוות של המאמין הרמבמ"י נותן לו כוח לקיים עוד מצוות (שכר מצווה מצווה). הכוח הזה זו תחושת עוצמה, ולכן זה מוטיבציה, טעם. לפיכך- מעשה המצוות הוא התעמלות הרצון עם תירוץ (עבודת יש עליון).
התירוץ הזה- הוא כולו דמיוני. כך שיש לנו התעמלות הרצון עם תירוץ דמיוני.
במה שונה מקיים המצוות הזה ממי שהולך לחדר כושר ומרים משקולות? השני מחזק את גופו ושכרו הוא ביכולת להפעילו ואילו הראשון מחזק את כוח רצונו, את שליטתו בחיי היום יום שלו, ושכרו הוא ביכולת המתעצמת הזו.
כל היצורים החיים חפצים בעוצמה, בהרחבת יכולת פעולתם. זהו טעם לכל דבר. רק שליבוביץ מחביאו, מכחישו. אני לא מאמין לליבוביץ, גם אם יתכן שהוא מכחש ומחביא את העובדה הזו גם בפני עצמו.
התעמלות שמחביאה את עצמה בתור משהו אחר, נאצל יותר, היא התעמלות שיש בה קסם רב ולכן אפשר להתמסר לה ולהתמיד בה. ראה מקרה ההאטה-יוגה שמתרגלים כיום בכל מקום במערב. זו שיטת התעמלות גופנית שמתחפשת לתורה רוחנית.

 

[u r i el]

"התירוץ הזה - הוא כולו דמיוני"

אבל בעיניך.

בעיני המאמין הרמב"מי היש העליון הוא הדבר היחיד שאינו דמיון, הוא יש אמת, ועל כן ראוי לעובדו, ואפשר שכל הנמצאים מאמיתת הימצאו של יש עליון זה, הם בחזקת דמיון, או לכל הפחות בחזקת ישים קונטינגנטיים זמניים. צריך להיות רמב"מיסט כדי לחשוב כך.

אינני יודע אם ליבוביץ חשב כך בד' אמותיו. לדעת רבים הוא היטיב לבטא בלשון עממית את מה שהרמב"ם חשב, ויש לשים לב לכך שבענייני אמונה פעמים רבות מצטט או מלמד ליבוביץ דברי אחרים ושומר את דעתו הוא לעצמו.

 

[רועי החושב]

זה לא קשור לקיום היש העליון

היש העליון יכול להתקיים, ועדיין- היחס הסימבולי שמבטא המאמין באמצעות המצוות- הוא דמיוני. היש העליון עשוי להיות אמת, אולם היחס לאמת אינו בהכרח אמת.
יכול להיות שקר שמתייחס לאמת, ואף ניתן לטעון שרוב השקרים המוצלחים מתייחסים לאמת כלשהי אלא שהם מתייחסים אליה בצורה שמוציאה אותה מהקשר.
היחס הסימבולי של המאמין הרמבמ"י כלפי היש העליון מוציא אותו מהקשר כי הוא משייך לו הקשר של שכר מצווה מצווה (התעמלות הרצון).
לפיכך- המאמין הרמבמ"י החפץ לקיים יחס סימבולי בלתי מוצא מהקשר עם היש העליון לא יקיים אף מצווה לשם קיום יחס סימבולי ובכלל- לא יעשה אף לא תנועה אחת לשם קיום יחס זה.
זו מסקנה פרדוקסלית אבל הכרחית. כל תנועה לשם יחס סימבולי תרחיק את המאמין מיחס סימבולי. היחס הסימבולי מתקיים בתודעת יש עליון ולא בזכות מעשה כלשהו. הוא מתקיים בחשיבה נגטיבית בלבד.
חשיבה שלילית היא תודעת יש עליון והיא היחס הסימבולי היחיד כלפי היש העליון אשר הוא יחס ישיר, ללא הטיות והוצאה מהקשר.