אמונה בעצמי

אמונה בעצמי ../images/Emo11.gif

תמיד אומרים לי ש"אם נאמין בעצמנו- אחרים יאמינו בנו" וזה כל כך נכון, אבל אצלי זה גם הפוך: אם אני לא מרגישה שמאמינים בי אני מפסידה את האמון בעצמי. איך זה אצלכם
מה דעתכם בנושא
 

רננהלי

New member
יש בזה משהו

אם אני אדבר על עצמי, פעם זה היה מאוד מאוד נכון לגביי. אם מישהו היה אומר דבר טוב, הייתי בשמים, ואם מישהו היה אומר דבר שרק משתמע כלא טוב, הייתי באדמה. עבדתי על עצמי כדי לשנות. כדי להיות מפסיק טובה בפני עצמי, איך שאני. והתקדמתי. כבר פחות אכפת לי מה אחרים חושבים. אבל עדיין זה נשאר. הרי לא קיבלתי את העבודה שרציתי בסוף. והתאכזבתי והרגשתי רע. ואתמול פגשתי במקרה מישהי שעבדתי איתה פעם. היא היתה המנהלת. ואני יודעת שמאוד מאוד העריכה אותי (ונתנה לי לעשות את הדברים הכי קשים בגלל זה
כי היא סמכה עליי). ודיברתי איתה קצת. והיא ממש עודדה אותי. ואמרה שיש הרבה עבודה בתחום, ושהיא כל הזמן שומעת. ונתנה לי שם של מישהי להתקשר אליה ולומר שהיא שלחה אותי. בקיצור, הפגישה איתה, שמאמינה בי ומעריכה אותי, גרמה לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. מה עושים? או איך השתפרתי. קודם כל - כל פעם שחשבתי שמישהו חושב עליי דבר רע, אמרתי לעצמי: לא אכפת לך! הוא יחשוב מה שהוא רוצה, האם את שלימה עם מה שאת? האם את מוכנה לקבל את עצמך ואת זה שאת ככה אפילו אם הייתי רוצה להיות קצת אחרת? והלכתי עם זה. כל פעם שהרגשתי רע עם עצמי, ניסיתי לקבל את עצמי ככה. לומר: כן, אני כזו עכשו, וזה מה שאני מסוגלת. וזה עזר, אני חושבת וגיליתי שאני באמת יותר...
 

reedgreenwhait

New member
אני לא...

מאמינה בעצמי... כשאחרים מאמינים בי, זה מלחיץ אותי, כשאחרים לא מאמינים בי, אני מבינה אותם, כי אין סיבה להאמין בי...
 

opalit

New member
../images/Emo140.gif

מותר לתת לך פרח נכון? קראתי קצת בבלוג שלך, לכתוב את יודעת.. אז את לא "אפס". מה שכן ראיתי הרבה כאב בכתיבתך, ובהודעות שלך כאן, זה לא שאת מקבלת את זה שאת מקרה אבוד, את כואבת על כך, על ההחלטה הזו לשים את עצמך בתוך ההגדרות האלה (כלום, אפס, רוצה למות וכו') אני בטוחה שיש דרך לצאת מזה, מההרגשה הזו, היא נראית לי נוראית. ואני חושבת שזה אפילו הכרחי. קראתי שעבודת ה-ביוטופ היתה גרועה.. ואני חשבתי לעצמי שתמיד תמיד רק שמעתי "ביוטופ" אף פעם לא זכיתי להיות חלק מזה או מאיזשהו מערך לימודי "אקדמאי"/ עיוני, וכן, תמיד רציתי, בטח שבגיל שלך. וכאן אני באה להגיד הנה שוב את לא כלום. אולי תחשבי איך לצאת מהמחשבות האלה? איך כן תעשי משהו חיוני למען עצמך, למען ההרגשה שלך. בעיני זה הכי חשוב, יותר מאלה בבי"ס שמתעלמים ממך(אני מכירה את זה, יש לי עצבות מהגיל הזה, ואני לא חושבת שאני אפס בגלל זה), יותר מכל דבר אחר
 

reedgreenwhait

New member
עבודת הביוטופ לא הייתה גרועה

היא עדיין גרועה...זה כולל תצפיות ועבודה בקבוצה וזה אחד הדברים הכי נוראיים וקשים שנאלצתי ועדיין נאלצת לעשות במהלך הלימודים בתיכון. לפחות אני יודעת לכתוב...יופי לי...
 

opalit

New member
שיהיה בהצלחה

בכל אופן :). לדעת לכתוב זה דבר נפלא.. מנסיון
 
אמונה בעצמי. תהייה.

מזדהה עם מה שרננהלי כתבה. בעירבון מוגבל. שיפרתי המון. שיניתי המון. הדימוי העצמי שלי היום, שהיה על הקרשים או מתחת לקרשים, עלה מעלה והתחזק, בעקבות אותו talkback שרננהלי דיברה עליו. עניתי לדיבור השלילי - בדיבור חיובי. וזה השפיע. אבל זה השפיע עד נקודה מסויימת. יש מחסום שאני לא עוברת. זה קשור לתחום מסויים. ספציפי. משהו ששתול בי מילדות, אבל לא עוזב. ולא משנה כמה תשובות טובות יש לי להגיד ולהגיב, זה משהו שלא מרפה. איך משנים גם את זה? לא יודעת.
 

ניאו30

New member
יוווו,גם אצלי זה ככה!

גם אני השתפרתי בתחום הזה בצורה לא מעטה,אבל יש משהו אחד,אחרים רואים בו אולי משהו פעוט,אני רואה בו את תמצית הבעיה שלי.הוא מקרין ישירות על רמת הבטחון שלי ועל היכולת שלי להתגבר על פחדים,להעיז ולהסתכן.גם השנה שנפתחתי לעולם לא כתבתי עליו ואת מהותו בשום מקום. אבל בנגוד לשנים עברו,התחלתי לשתף אנשים שאני מכיר אותם בזה.זה התחיל בטיפולים הפסיכולוגים והרפואיים שם לראשונה יכולתי לדבר על הבעיה הזו באופן גלוי.מדובר בבעיה שהיא על גבול האינטימיות,כלומר בשבילי זה ככה,לא לאחרים...אממממ,בעצם לא בטוח, אולי זו בעיה שמביכה אותי קשות למרות שאם אני מסתכל על זה מהצד זה פשוט בעיה שיש לי ואני צריך ללמוד איך להתמודד איתה. כשסיפרתי על זה בטיפולים הפסיכולגי אז שתיהן אמרו לי את אותו דבר,שהן חושבות שאני נותן לבעיה הזו משקל יתר בחיים שלי,ושלדעתן היא אף לא קיימת אלא בראש שלי.זה תשובה שדי הורידה לי את רמת האמון שלי בהם מצד אחד,אבל גם הייתי אומר(אולי בהגזמה) שהתשובה הזו היא אותו דבר שמבין כל מה שנאמר בטיפולים שלי,הוא היה הדבר שהכי עזר לי לשנות את דפוסי התנהגותי,ואני מדבר על אופי לא על דברים קטנים. למרות זה אני חושב שהן לא הבינו את עוצמת הבעיה הזו אצלי ועד כמה היא משפיעה עליי,למעשה אני חושב שאף אחד לא מבין.וזה,בנוסף לעלויות הטיפולים שהיה קשה לי לעמוד בהם,אחת הסיבות המרכזיות שהפסקתי נכון לעכשיו לרצות להיו בטיפול פסיכולוגי,למרות שמי שכמוני יודע שאני זקוק לו עכשיו,אולי אפילו מאוד זקוק לו עכשיו. אז לאור עובדה זו,אולי אפשר לראות שאני עדיין מאוד מושפע ממה שאנשים אחרים,ושהייתי צריך בין השאר(כי ברור שזו לא הסיבה היחידה שזה קרה) את אותה עדות מבחוץ שתעזור לי לראות את הבעיה,או נכון יותר את הפרופורציה המוגזמת שאני נותן לאותה בעיה בחיי המציאות שלי. בקשר לדברים שלא קשורים לבעיה המסויימת הזו,מה שהכי עזר לי לשנות(חלקית) את העניין של הקרנה מבחוץ על הפנים זו המודעות העצמית שמאוד התגברה אצלי-וזה בעיקר תוצאה לעבודה אישית פנימית שמתבטאת בכתיבה,וגם לא מעט בספי המודעות העצמית שהתחלתי לקרוא השנה ונתנו לי הרבה כלים מחשבתיים לגביי השינוי הזה. אבל מודעות לבדה לא מספיקה לדעתי,כי אחרת תמיד יש את הספקות,ולכן מודעות צריכה להיות מצורפת לעשייה,לפעולה,לסיכונים...או כמו שאתמול שמעתי בסדנאונת קטנה וקצרה שעברתי,ל"יציאה מאזור הנוחות שלנו",ואני מסכים שרק יציאה כזו יכולה לקדם אותנו קרוב יותר לכך שהבטחון העצמי שלנו יהיה תלוי בראש ובראשונה בנו. בתחום הזה,העשייה הכי בולטת שעשיתי כדי לשנות את זה היא מציאת הייעוד האישי שלי בחיים.קשה לי להסביר כמה זה נתן נותן לי עכשיו,וזה משפיע ישירות על רמת הבטחון שלי, וזה בדרך כלל לא תלוי בדעות של אחרים על זה.ניתקלתי גם בתגובות פחות תומכות ובכל זאת זה לא שינה את האמונה המאוד חזקה שלי עכשיו שאני בכיוון הנכון מבחינת החיים שאני רוצה וגם מהכיוון הנכון של מי שאני באמת,ולא מי שתמי ניסיתי להיות. לקח לי המון זמן לגלות את זה,אבל מקווה באמת שהגעתי לאותו ייעוד מיוחל.למרות זאת לא שולל את האפשרות שאני אגלה מתישהו בעתיד שגם זה ישתנה,ובטח לא שולל שאני אגלה על עצמי עוד ועוד,וגם הכיוון של "מי אני באמת?" יכול להשתנות עם הזמן.אני חושב שזה כמו באהבה-כשזה מגיע,אתה פשוט יודע ש"זה זה",ואני בהחלט מרגיש ש"זה זה",אבל כמו שבאהבה יש לפעמים טעויות ושינויים,גם פה היא תיתכן.
 
למצוא את היעוד האישי ../images/Emo45.gif

בהחלט יכול להשפיע באופן מכריע על האמונה העצמית, ולהפך, ללא אמונה עצמית, שום תפנית לא תהפוך ליעוד אישי. מעבר למודעות יש לצאת מאיזור הנוחות ע"י עשייה, לקיחת סיכונים - תודה ניאו. תמיד טוב לקרוא את תגובותיך
 

opalit

New member
אין אין..

אין מילים.. ההודעה שלך הזאת, כמו אחרות.. נעים לקרוא. אפשר לשאול מה מביא אותך להרגשה? אני מניחה שזה מגיע מבפנים, אבל מה הביא אותך לנקודה שהבנת שזו הדרך וזה המקום לשינוי(או "לגדול"- כך אני קוראת לזה) והאם זה קשור לפסיכולוג או לסדנה?
 

ניאו30

New member
ואי,תודה,תודה! אני ../images/Emo9.gif,ועליי רואים

את יודעת שאלת ה"למה" (למה זה הגיע דווקא עכשיו,כלומר לפני כשנה וחצי ולא לפני כן) היא שאלה שאני חושב עליה הרבה ואין לי תשובה האמת,באמת שאין לי.למרות שלפעמים ה"למה" לא חשוב,אלא רק חשוב שזה קרה,גם אם מאוחר, אני משום מה מאוד מוטרד מהשאלה הזו.לא ברמות של גזילת אנרגיה גדולה מדיי,אלא פשוט שזו שאלה שמסקרנת גם אותי. אני חושב שהדבר הקרוב ביותר ל"תשובה" היא משפט ידוע שלכל דבר יש עת וזמן.הזמן של הדכאון ושל הפחדים והחרדות הרבים שהיו לי היה מאוד מאוד(מאוד!) ממושך,אבל זה דבר ידוע לי כיום(לא הבנתי את זה פעם) שהחיים מורכבים מעליות וירידות,הם משתנים כל הזמן ובכל מקרה הדבר הכי חשוב הוא שהיכולת לשנות אותם נתונה תמיד בידינו.מכאן זו הבחירה שלנו.לא תמיד זו בחירה מודעת,אצלי למשל היא לא היתה כזו,אבל היא כנראה התחבאה לה אי שם בתת מודע עד שפרצה לה בתקופה האחרונה,כנראה שגם למודעות יש זמנים משלה ואולי לא הייתי מוכן ובשל לשמוע אותה לפני כן,ועכשיו כן. חייב לסייג ולהדגיש שיש לי עוד הרבה לאן לשאוף,הרבה דברים שזקוקים להסתגלות,דברים שזקוקים לשינוי,דברים שזקוקים לקבלה ודברים שזקוקים להתמודדות שונה ואחרת מזו בה נהגתי כל השנים,אבל יודע ומבין שמדובר בתהליך ולכן מודע לכך שאתה לא יכול להגיע לכל שאיפותיך בזמן כזה ולכן יודע שצריך לתת לתהליך את הזמן שלו.כמו שכל המחשבות השליליות,הפסימיות ושאר דפוסי הפעולה ההרסניים שלי לקח להם זמן להבנות ולהטמע אצלי,ככה גם ייקח להם זמן להעלם ממני(בתקווה שאכן יעלמו פעם).זה לוקח זמן,וזה תהליך לא קל,אני גם לא צעיר(בגיל.ברוח ובנפש אני עדיין ילד) וכמה שאני שונא את המילים האלה-יש מחוייבויות ואחריויות שבאות יחד עם זה. ואם כבר אנחנו בחידודי לשון ושפה-הגדילה והצמיחה שלי התחילה ונמשכת דווקא בגלל שחזרתי בחזרה אחורה,שאני נהנה לחזור להיות ילד,שאני מתחבר לילד שבתוכי ושחזרתי לתמימות ולשמחת החיים של פעם,כזו המאפיינת ילדים. זה קצת מצחיק אבל אני רואה את ההתבגרות הנוכחית שלי דווקא בחוסר התבגרותי(ההתבגרות המצופה מאחרים או שהיא נורמה הכוונה).
 
למעלה