אמונה
היי
כתבתי משהו בעקבות ההרגשה שפקדה אותי בליל אמש הסיפור אלי ועל הבחור הוא קצת מורכב וארוך אבל די מזכיר הרגשה של "עיניין לא גמור" הייתי רוצה בכל ליבי לנסות שוב קשר בינינו כי אם יש דבר כזה אי שם ה"אחד"...אז מבחינתי זה הוא קשה לי להרפות כי הלב מאמין שזה נועד להיות אך הוא אותו האדם מפחד לפתוח את ליבו לנסות.מה אני צריכה לעשות לבגוד בלב שלי ובאמונה שזה צריך לקרות או לשכוח ופשוט לעזוב אם זה אפשרי בכלל... וזה מה שיצא אתמול... הנה עוד יום שישי הגיע ושוב אני מול הדף הריק עם העט מתרופף בין האצבעות,מוצפת בכל אותם רגשות,אותם מחשבות שכל כך קשה מהם להרפות שכל כך קשה להשתחרר. רוצה לצעוק בצעקה אחת שתוציא הכל החוצה את כל הכאב את כל הפחד ואת העצב שלא מוכן לעזוב את הלב. כבר לא יודעת מה לומר,לא יודעת איך אני צריכה, אמורה או יכולה בכלל להתנהג ולאן ממשיכה הדרך מכאן?... הכל נראה כל כך ברור אך אם זאת גם בידיוק כמו אותו מסך ערפל שמסרב להתפוגג. מרגישה כמו ילדה קטנה שלא מצליחה להשתלט על הדמעות הם רק זורמות ממשיכות וזורמות. אם רק היית יודע אפילו לו לרגע קט כמה אני מתגעגעת אליך,כמה הייתי רוצה לראות אותך, לקבל ממך את החיבוק כמה שזה נשמע פשוט חיבוק ורק אני והנפש שלי יודעים כמה שהמשמעות שלו עצומה בעיניי. לעולם לא תדע איך ישבתי כל ערב נשאתי את תפילתי לשמיים שמישהו יעזור לי, שאני אקבל רק עוד הזדמנות להיות אתך לעולם לא תדע כמה בכיתי כמו ילדה. אני פשוט כבר לא יכולה יותר מרגישה מרוסקת לחתיכות קטנטנות ולא יודעת מאיפה לשאוף את הכח ואת היכולת לאחות בחזרה את אותן הפיסות. אם רק היית יודע איך גרמת לי להרגיש איך החזרת את החיוך שיקשט את פניי. עד עכשיו האמנתי בכל ליבי באהבה, באותה אגדה קסומה שאומנם מבינה אני זוהי רק אגדה ואלה הם החיים-המציאות. אבל בכל זאת לכולנו יש את התקווה הקטנטנה שמתרוצצת לה אי שם בלב שאולי לנו זה עוד יכול לקרות. ואתך אומנם לתקופה קצרה הרגשתי כמו אותה הנסיכה מהאגדות שמצאה את הנסיך שלה. כנראה שלא סתם גלי עטרי שרה באחד משיריה משפט שבו נאמר "אבל אהובה הוא כמו מים נגע בחופים וחזר עכשיו אהבה היא יודעת כאב שאיננו נגמר"... הלוואי והייתי יודעת כיצד אתה מרגיש,הלוואי והיה בי הכח לגלות,הלוואי והיתה נותן לי איזשהו סימן אם יש עוד תקווה ואמונה בחלומות?
היי
כתבתי משהו בעקבות ההרגשה שפקדה אותי בליל אמש הסיפור אלי ועל הבחור הוא קצת מורכב וארוך אבל די מזכיר הרגשה של "עיניין לא גמור" הייתי רוצה בכל ליבי לנסות שוב קשר בינינו כי אם יש דבר כזה אי שם ה"אחד"...אז מבחינתי זה הוא קשה לי להרפות כי הלב מאמין שזה נועד להיות אך הוא אותו האדם מפחד לפתוח את ליבו לנסות.מה אני צריכה לעשות לבגוד בלב שלי ובאמונה שזה צריך לקרות או לשכוח ופשוט לעזוב אם זה אפשרי בכלל... וזה מה שיצא אתמול... הנה עוד יום שישי הגיע ושוב אני מול הדף הריק עם העט מתרופף בין האצבעות,מוצפת בכל אותם רגשות,אותם מחשבות שכל כך קשה מהם להרפות שכל כך קשה להשתחרר. רוצה לצעוק בצעקה אחת שתוציא הכל החוצה את כל הכאב את כל הפחד ואת העצב שלא מוכן לעזוב את הלב. כבר לא יודעת מה לומר,לא יודעת איך אני צריכה, אמורה או יכולה בכלל להתנהג ולאן ממשיכה הדרך מכאן?... הכל נראה כל כך ברור אך אם זאת גם בידיוק כמו אותו מסך ערפל שמסרב להתפוגג. מרגישה כמו ילדה קטנה שלא מצליחה להשתלט על הדמעות הם רק זורמות ממשיכות וזורמות. אם רק היית יודע אפילו לו לרגע קט כמה אני מתגעגעת אליך,כמה הייתי רוצה לראות אותך, לקבל ממך את החיבוק כמה שזה נשמע פשוט חיבוק ורק אני והנפש שלי יודעים כמה שהמשמעות שלו עצומה בעיניי. לעולם לא תדע איך ישבתי כל ערב נשאתי את תפילתי לשמיים שמישהו יעזור לי, שאני אקבל רק עוד הזדמנות להיות אתך לעולם לא תדע כמה בכיתי כמו ילדה. אני פשוט כבר לא יכולה יותר מרגישה מרוסקת לחתיכות קטנטנות ולא יודעת מאיפה לשאוף את הכח ואת היכולת לאחות בחזרה את אותן הפיסות. אם רק היית יודע איך גרמת לי להרגיש איך החזרת את החיוך שיקשט את פניי. עד עכשיו האמנתי בכל ליבי באהבה, באותה אגדה קסומה שאומנם מבינה אני זוהי רק אגדה ואלה הם החיים-המציאות. אבל בכל זאת לכולנו יש את התקווה הקטנטנה שמתרוצצת לה אי שם בלב שאולי לנו זה עוד יכול לקרות. ואתך אומנם לתקופה קצרה הרגשתי כמו אותה הנסיכה מהאגדות שמצאה את הנסיך שלה. כנראה שלא סתם גלי עטרי שרה באחד משיריה משפט שבו נאמר "אבל אהובה הוא כמו מים נגע בחופים וחזר עכשיו אהבה היא יודעת כאב שאיננו נגמר"... הלוואי והייתי יודעת כיצד אתה מרגיש,הלוואי והיה בי הכח לגלות,הלוואי והיתה נותן לי איזשהו סימן אם יש עוד תקווה ואמונה בחלומות?