חולמת על אווזים
New member
אמי נפטרה לפני 10 ימים...
לאחר מאבק מתיש של 10 חודשים בלבד (שנה וחצי מאז שהיא אובחנה, וכולנו היינו מלאי תקווה ואמונה שתחלים, 10 חודשים מאז הניתוח הנורא שהפך את שאר ימיה לעצובים ועלובים), בהיותה בת 61 בלבד.
ציפיתי לזעזוע הרבה יותר עמוק. עצוב לי כל כך שהלב ממשיך לפעום כרגיל, שאני הולכת לעבודה ויכולה לצחוק עם אחרים, שהכל כאילו חוזר לנתיבו, ושאפילו, למרבה הכאב וזעזוע, יש ברמה הפיזית הקלה גלויה על כל הנוגעים בדבר.
גם אם הנפש רוצה לשקוע עמוק לתוך עצב- ההקלה הפיזית הזאת, השחרור של כולנו מהסבל הנוראי שלה, ממש "מרימים" אותנו בלי שנרצה, בחזרה לחיים.
המוות- כמה פחדתי ושנאתי אותו, כמה בכיתי לפני שהגיע, כמה נחרדתי מהמחשבות אודותיו לפני שהגיע- בא כמו שקט שאחרי הסערה, בא כמו שלווה ורוגע, וכמה מטריד היה לשמוע את ציוץ הציפורים בימי השבעה, ולהרגיש שהוא פורט על לב ומעורר למרות הכאב...
מצד אחד- המוות נותן פרופורציות אחרות לגמרי לכל התהליך שעברנו,
מצד שני- יש בי חוסר הבנה עמוק לגבי העובדה שאני לא כואבת. הרי אהבתי אותה בכל לב, טיפלתי בה (יחד עם אחיי ואבי) במלוא הרצון שתחלים, שתהיה לה הקלה- אז למה עכשיו אני כמעט לא מרגישה?
אפשר לקרוא עוד על ההתמודדות שלי בבלוג שלי (לינק מהכרטיס שלי) אשמח לתגובות ולשיתוף, גם כדי להבין איפה אני עומדת...
לאחר מאבק מתיש של 10 חודשים בלבד (שנה וחצי מאז שהיא אובחנה, וכולנו היינו מלאי תקווה ואמונה שתחלים, 10 חודשים מאז הניתוח הנורא שהפך את שאר ימיה לעצובים ועלובים), בהיותה בת 61 בלבד.
ציפיתי לזעזוע הרבה יותר עמוק. עצוב לי כל כך שהלב ממשיך לפעום כרגיל, שאני הולכת לעבודה ויכולה לצחוק עם אחרים, שהכל כאילו חוזר לנתיבו, ושאפילו, למרבה הכאב וזעזוע, יש ברמה הפיזית הקלה גלויה על כל הנוגעים בדבר.
גם אם הנפש רוצה לשקוע עמוק לתוך עצב- ההקלה הפיזית הזאת, השחרור של כולנו מהסבל הנוראי שלה, ממש "מרימים" אותנו בלי שנרצה, בחזרה לחיים.
המוות- כמה פחדתי ושנאתי אותו, כמה בכיתי לפני שהגיע, כמה נחרדתי מהמחשבות אודותיו לפני שהגיע- בא כמו שקט שאחרי הסערה, בא כמו שלווה ורוגע, וכמה מטריד היה לשמוע את ציוץ הציפורים בימי השבעה, ולהרגיש שהוא פורט על לב ומעורר למרות הכאב...
מצד אחד- המוות נותן פרופורציות אחרות לגמרי לכל התהליך שעברנו,
מצד שני- יש בי חוסר הבנה עמוק לגבי העובדה שאני לא כואבת. הרי אהבתי אותה בכל לב, טיפלתי בה (יחד עם אחיי ואבי) במלוא הרצון שתחלים, שתהיה לה הקלה- אז למה עכשיו אני כמעט לא מרגישה?
אפשר לקרוא עוד על ההתמודדות שלי בבלוג שלי (לינק מהכרטיס שלי) אשמח לתגובות ולשיתוף, גם כדי להבין איפה אני עומדת...