אממ, משבר כתיבה?

[ויימס]

אממ, משבר כתיבה?

אני חושבת שהרגע הבנתי שאני ממש שונאת לכתוב ושאני צריכה להפסיק עם זה לנצח.*
זה נחשב משבר כתיבה, או שזה כמו הפרק שבו גיבור העל מגלה שהוא מאושפז בבית משוגעים, שכל הרפתקאותיו הקסומות למעשה היו הזיות, ושעליו להפסיק עם זה אם הוא רוצה לחיות חיים נורמליים?

*אלא אם כן אני אחזור בתור זומבי, אם זה יקרה, אני אכתוב על מוחות.

 

[חתול השיממון]

אז למה את עושה את זה לעצמך?

זה לא כאילו שחתמת על חוזה עם השטן ועכשיו את חייבת לציית כדי שהוא לא יתקע אותך בלולאת זמן עם ה-crush שלך שהוחזרה לגיל 5, ואת תצטרכי להיות אבא שלה forever and ever, כמו בספר ההוא (דוקא ספר טוב זה היה).
אבל ברצינות: זה לא שכתיבה היא התרופות הפסיכיאטריות שלך, ואם תפסיקי לקחת אותן תחזרי לדמיין שאת חדקרן ולנגוח באנשים תמימים. זה גם לא שכתיבה היא ספורט או חסה, שאולי לא כיפיים כמו רביצה ושוקולד אבל את בכל זאת צריכה להתמיד בהם, אחרת תהיי שמנה ויום אחד תתיישבי בכסא פלסטיק ותתקעי בתוכו ולא יצליחו לחלץ אותך ממנו לעולם. את אפילו לא מקבלת על זה כסף! אז למה שתעשי את זה אם ביום שלישי לא בא לך?

 

[ויימס]

שאלה טובה, לעתים קרובות גם אני תהיתי.

אני מניחה שזה כמו האפקט ההוא בכלכלה ששכחתי את שמו- ככל שאתה משקיע יותר במשהו, ככה אתה משכנע את עצמך שאתה צריך להמשיך ולהשקיע בו יותר, גם אם המציאות הפוכה. "אני פשוט בטוח שהשנה הרעיון המהפכני שלי לרכבת שמתודלקת על ידי סופגניות יעבוד- אני אעבור לסופגניות טראפל שוקולד יקרות... ואז!"

אני אהיה שמנה במובן זה שככל שלא כותבים יותר זמן, נעשים מחורבנים בזה. אני כבר עכשיו מרגישה שהכתיבה שלי הידרדרה עקב התדירות הפוחתת. אז זה לא רעיון טוב להחליט שאתה מפסיק ואז להתחרט, אתה צריך להיות בטוח.
חוץ מזה, אני נוטרת טינה להנחה הסמויה שאנשים הם שמנים כי הם אוכלים שוקולד ורובצים! זה בעיקר גנטי, את יודעת.

 

[חתול השיממון]

אההה!

אז את מוטרדת מזה שהכתיבה שלך הדרדרה, משמע את כן רוצה לכתוב, סתם מבאס אותך שנעשית גרועה בזה! וזה שונה לגמרי מ"לא כיף לי לעשות את זה יותר כי זה משעמם אותי" או "אני מוצאת פיסול גמדי גינה כתחביב הרבה יותר מספק". אם לא כיף לך במובן של לא כיף לך אז give yourself a break. אם לא כיף לך במובן שאת רוצה להיות טובה כמו פעם אבל זה דורש יותר מדי השקעה וכוחות ובינתיים זה ממש מתסכל, את צריכה לשאול את עצמך מה את רוצה יותר, להיות טובה בכתיבה או להתחיל להיות טובה במשהו אחר. את גם צריכה לשאול את עצמך *למה* חשוב לך כ"כ להיות טובה בכתיבה. מה יוצא לך מזה ששווה את ההשקעה הזאת?

(תודה לך, פסיכוחתול, שעזרת לי להבין את עצמי. הו, זה בסדר, וויימסי^^)

נ.ב
את אוכלת שוקולד ורובצת עכשיו, נכון?

 

[ויימס]

זה מעין מעגל אימים כזה.

יש כזה שיר של אליס קופר, על בחור שלא יכול להשיג עבודה כי אין לו מכונית, ולא יכול להשיג מכונית כי אין לו עבודה.
LostinAmericaLostinAmericaLost
and a house! with cables!
איפה הייתי?
אז כרגע, ובאופן בלתי רציף אך הולך וגובר במהלך החודשים האחרונים, אולי אפילו השנים האחרונות, אני שונאת לכתוב כי אני גרועה בזה, ואני גרועה בזה כי אני שונאת את זה. ואני אכן מוצאת תחביבים אחרים הרבה יותר מספקים! כמו... צפייה בעונות שלמות של my cat from hell, או קריאת ספרים טובים של פראצ'ט, צפייה בסרטים וכאלה. פריטי מאץ' כל תחביב הוא יותר מספק מכתיבה, חוץ מנגינה מכינור!

"מה יוצא לך מזה ששווה את ההשקעה הזאת?"
כלום, זה כל הקטע. אלפי אחרי צהרים אביביים של הסתגרות בחדר מול המחשב. סביר להניח שהייתי מסתגרת מול המחשב בכל מקרה- אבל אין לדעת!

"את אוכלת שוקולד ורובצת עכשיו, נכון?"
Hell yeah ^_^

אוקיי, אני הולכת לשמוע את השיר הזה שוב מההתחלה.

 

[וולדמורט לשלטון]

מה גרם לך להגיע להבנה שאת שונאת כתיבה?

וכן, זה משבר כתיבה וזה קורה לכולם ועובר. כי אם את פה כל כך הרבה שנים, כנראה שאת כן אוהבת לכתוב. ולתת ביקורות קשות. וסתם לדבר על שטויות. אז... יהיה בסיידר!

 

[ויימס]

הו, אני גם מקווה שזה רק משהו זמני וחולף,

אבל תקווה היא כמו ריבה בתוך סופגנייה- זולגת בין אצבעותינו אל הרצפה הקרה מול עינינו הכלות. האם ללקק אותה מהרצפה (המנקה כרגע הייתה פה)? לא, אנשים מסתכלים.

אני לא אוהבת לתת ביקורות קשות, אני אוהבת לתת ביקורות **מועילות**! כי אני אדם נחמד שרוצה לעזור. או כך לפחות אני מספרת לעצמי.

 

[אלודאה]

את טיפשה.

וזה, יקירתי, אבחון רפואי מוסמך.
את כותבת מצוין. את מפנימה ביקורות, את משתפרת, וכשאת כותבת - את כותבת מעולה.
הבעיה היא שאין לך זמן לכתוב כי את במערבולת של החיים. זה בסדר. לכולנו יש תקופות כאלה. אני יכולה לתת לך דוגמאות של סופרים ידועים שהפסיקו לכתוב לשנים לפעמים.
את לא סופרת גרועה. זה רק המוח שלך שמחפש דברים פחות מאתגרים לעשות. נגיד - להסתכל על סרטונים של חתולים בפייסבוק.
&nbsp
את רוצה עצות להתגבר על זה? חיבוקים ותמיכה? הצלפות?
&nbsp

 

[ויימס]

עצות ותמיכה זה נחמד.

הצלפות? לא תודה, אני לא סוויצ'רית.

הו, תודה! אני לא חושבת שאי פעם שמחתי כשמישהו אמר לי שאני טיפשה. ^_^

 

[MeSofer]

גם אני מוכנה להגיד לך את זה.

שאת כותבת נפלא כמובן, לא הדבר השני. (כמובן שאם אלודאה אבחנה, מי אנחנו אזובי הקיר שלא נסכים?)
&nbsp

 

[ויימס]

ובכן, תודה!

 

[ויימס]

אבל אני לא במערבולת של החיים!

בחצי שנה האחרונה יש לי זמן פנוי כמו שלא היה לי, אולי מאז הצבא. (טוב, לא נגזים, כי בצבא אמא עדיין הייתה מכינה לי אוכל וכו' XD.) אז כאילו, זו לא הסיבה.

 

[g l o r y]

אולי זאת הבעיה.

אני מוצאת שדווקא כשיש לי זמן פנוי, אין לי מוזה בכלל. לעומת זאת תקופת מבחנים? בחני אמצע?שבוע עמוס? דווקא אז יש לי המון חשק ורעיונות אבל שום זמן.

 

[אלודאה]

טוב, הנה עצות, חיבוקים והצלפות.

<שולפת את השוט>
א. סיפורים לא כותבים את עצמם. צריך להושיב את התחת על הכסא ולכתוב אותם.
ב. סיפורים הם חארות. אם את לא כותבת אותם הם מרקיבים לך במוח, והריח שלהם קטלני. הצחנה של סיפור רקוב מבריחה את כל הסיפורים החדשים מהמוח שלך.
ג. הדרך היחידה לפנות סיפור רקוב היא לכתוב אותו. גרוע או טוב - חייבים לפנות אותם אחרת, כאמור, צחנה.
ד. על מנת לפתור את סעיפים ב-ג עליך לפנות לסעיף א.
&nbsp
במילים אחרות, שבי לכתוב. אפילו שאת לא רוצה. אפילו שאין לך רעיון. קחי התחלה של סיפור ישן, קחי תרגיל כתיבה שהסתובב כאן, קחי עלה ממש יפה ותכתבי על הילדה הקטנה שמסתכלת עליו. תעשי *משהו*. זה יתחיל לפתוח את הפקק ויעזור לך לחזור לכתיבה.
&nbsp
<מצליפה>

 

[ויימס]

מה זאת אומרת, אני צריכה לעבוד קשה כדי לפתור את זה?!

לא הוגן! אני רוצה פתרון פלסטר.

 

[אלודאה]

<מצליפה>

שבי לכתוב!