אמנות-לאומנות (אוקפי גליון נובמבר)

[אפיפני]

אמנות-לאומנות (אוקפי גליון נובמבר)

תקלה טכנית גרמה הפעם לגליון נטול גרפיקה בגרסת אוקפי ללא חלונות (יתוקן כמובן ביום ראשון או בהקדם). אוקפי החל משבוע הבא בפורמט הרגיל.

 

[אפיפני]

ואם כבר אמנות פלסטינאית

כדאי לקרוא את מה שכתבה השבוע רותי דירקטור על העבודה של האמנית הפלסטינאית: אמילי ג'אסר שמוצגת עכשיו בביאנלה באיסטנבול. ולטובת מי שאין לו את גליון העיתון העיר (אין בנט) אני אתקצר: האמנית נולדה ב1970 וחיה לסרוגין ברמאללה וניו יורק, העבודה שלה משתרעת על קיר שלם במרכז התרבות והאמנויות מסו טופאני - אי אמירי, והיא מכילה 32 מרכיבים שעונים על השאלה :" אם הייתי יכולה לעשות בשבילך משהו איפהשהוא בפלסטין מה זה היה?" את השאלה היא הפנתה ל32 פלסטינאים שחיים בארץ או בכל מקום בעולם כולם בנים למשפחות שחיו ועזבו או גורשו ב1948. העבודה בנויה מסדרה של טקסטים וצילומים כל בקשה מופיעה בצורת טקסט ולצידה שמו ופרטיו של המבקש קורותיו וקורות משפחתו ובצמוד לטקסט מופיע צילום שמאייר את הבקשה. הבקשות : כל התכנים זהים בקשות קטנות צנועות של היומיום ( לכי לקבר של אימי ביום ההולדת שלה, או: שלמי את חשבון הטלפון שלי אני גר באזור סי וצריך לשלמו בצד המערבי של העיר שאליו אין לי כניסה) בקשות שמצטרפות לתמונה איומה של חיים תחת כיבוש.

 

[פוסט צייר]

מעמיק ויסודי - תודה

 

[אפיפני]

מיי פלז'ר

 

[אנימל]

נוגעת לא נוגעת.

יקירתי,

הלוואי ואני יכולתי לנסח את דברים בתמציתיות המרהיבה של אדם ברוך בפרק ה"יקירתי" במדורו במוסף השבת.... קצרה היריעה (שלך, מלהקיף את נשוא הלאומיות באמנות מכל צדיו), והרי את מגישה לנו מנה ראשונה ולא את הארוחה כולה, אבל נראה לי שאי אפשר (לי) בלי להזכיר אמנים כמו אסד עזי, שכבר שנים מתעסק בזהות המשולשת שלו כדרוזי - פלשתינאי - ישראלי,וציבי גבע עם הכאפיות, ויש עוד כמובן. מירב היימן, איכשהו מתחברת לי דווקא לדיון אחר, אבל אם אנסה להתחבר לשילוב שלה דווקא בהקשר הזה, הרי שיש להזכיר את עבודות הגבולות של מיכל נאמן (לא מצאתי ברשת). אפרופו מירב היימן - דיברנו פעם על ה"אוהל האדום"?

 

[אפיפני]

תודה על ההארה.

בחרתי שלא להזכיר לא את אסד עזי ואת ציבי ואמנים נוספים בני דור הביניים המתלבטים בבעית הזהות מפני שבמאמר הזה התכוונתי להאיר בזרקור רק את המתרחש באמנות הפלסטינית והישראלית הצעירה ב*שלושת השנים האחרונות. התכוונתי להביא לתשומת הלב את המאבק הפלסטיני לזהות כפי שבא לידי ביטוי אצל אמנים צעירים בדור העכשוי וליצור הקשר עם האמנות הישראלית הצעירה בת אותו דור שבו היינו אנחנו קבוצת פליטים ומדינה צעירה בדרך מחפשים זהות לאומית. קווי הדמיון מפתיעים, כמו הבדיקה של הביטוי הלאומני של הדור הצעיר של האמנים הישראלים היום. אם ניקח בהשאלה את מצב האמנות למצב העם- הרי שהמסקנות אינן אופטימיות.

 

[אנימל]

הבנתי. ../images/Emo51.gif

ובנוגע למסקנה - זה די תלוי על מי את מסתכלת... לא? אני באמת לא יודעת על זה שום כלום בכלל, אבל - ואגיד את זה הכי בטקטיות ועדינות שאני מסוגלת - מעניינת אותי (ברמת הרכילות) הפוליטיקה (של ביצת האמנות) שהביאה לחזית את עבודותיה של מירב היימן.

 

[אפיפני]

את מדברת על הפוליטיקה הגדולה או

הקטנטנה של המאמר הזה? את הפוליטיקה הגדולה מדכא להסביר - אבל קראתי כתבה על כך במוסף הארץ לפני כחודשיים אני אנסה לאתר ולהביא לינק. הבחירות למאמר הזה היו של עבודות שאני מחבבת. עברתי על כמעט כל התערוכות של שלוש השנים האחרונות שיש להן רלוונטיות לנושא. היו בידי עשרות עבודות תומכות בתיאוריה מהצד הפלסטיני ומהצד הישראלי. בחרתי במה שמצא חן בעיני, הפוליטיקה שלי היא בעצם טעם אישי.

חוצמזה- אנחנו נוסעות לחפוז לפריז?

 

[אנימל]

את מושכת אותי בלשוני ../images/Emo3.gif

לא, כמובן שלא התייחסתי לבחירתך - לא היה עולה בדעתי לייחס לך "פוליטיקה". התייחסתי לפוליטיקה הגדולה. זו שמחבקת בכזאת צורה את העבודות של מירב הימן. - אני לא קוטלת אותן קטגורית, אבל התחושה הזאת של - "נו, באאאמת..." ולא אומר עוד מילה על כך! וחפוז לפריז - אח,אח, עיני דומעות, וליבי נצבט. יווווו, כמה שבא לי. אבל, לא.

מה שכן - נתראה בפתיחה של אריק?

 

[אפיפני]

נתראה בפתיחה

(מזל שיש פתיחות). ואם לא פריז בא לך אולי להגיע לשוליים של הבינאלה באיסטנבול? או למוזיאון הרצליה או לקפה אצלנו בבית או למשהו? משהו מעניין קורה לפורום פוסטמודרניזם - אפשר לנהל בו שיחות פרטיות

 

[רפרם]

להיפך

כולם מביטים בדאגה. כן פאריס, לא פאריס. כן איסטנבול (כולם ממליצים), לא איסטנבול. גם הרצליה מומלץ כמובן. התעוררתי ועכשיו אחזור לישון.

 

[אנימל]

LOL ../images/Emo6.gif

 

[אפיפני]

../images/Emo6.gif בסוף זה יגמר בכלום במילא.

 

[אנימל]

אגב, אני חייבת בכל זאת לומר משהו

על ההקשר האחר של העבודות של היימן: הרעיון של כיבוש מיני של האדמה הוא הלא עתיק יומין כימי המין האנושי. הזכרתי קודם את "האוהל האדום" - מדובר בספר מדהים שקראתי לפני כשנתיים ומאז הוא מתגלגל בתוכי ואני פוגשת עוד ועוד "הדים" שלו: כתבה אותו עיתונאית-סופרת אנגליה (אם איני טועה) והסיפור הוא סיפור האבות התנכיים, דרך עיניה של דינה, בתו היחידה של יעקב. ה"אוהל האדום" הוא אוהל הנשים הנידות, בו הן נמצאות מטפלות ומטופלות בזמן הווסת ובזמן לידה, מתייחדות עם נשיותן ועם אלוהות האדמה. את דם הוסת הראשונה הילדה מקדישה בטקס לאמא-אדמה, ובכך היא מתאחדת (ולא כובשת) עם העוצמה הנשית הגדולה. (אגב, לפי התיאור בספר כל הנשים היו מתואמות במחזורן עם מחזור הירח, ולפי מה שקראתי אח"כ כנראה שיש דברים בגו.) אני מספרת את כל זה כהנגדה למה שנגזר (בעיני) מהצילומים של מירב היימן: כיבוש, כיבוש-עאלק - בבגד ריקוד פאטתי, חוצץ בין הגוף לבין האדמה. לא שפגט אמיתי, לא עבודת גוף אמיתית, לא עבודת אדמה אמיתית, לא חיבור נשי אמיתי, לא כיבוש אמיתי. וכל ה"לא אמיתי" הזה הופך את העבודה שלה ל"לא אמיתית", ל"כאילו" ל"דיבור על" מאד בוסרי. זהו. שפכתי.

 

[אפיפני]

מירב היימן עובדת את האדמה.

אני מסכימה עם כל מילה שכתבת בביקורת שלך. יצא לי לראות את הצילומים בפעם השניה בתערוכה ההמונית שנערכה בסוכות במתחם רידינג. בגלריה המכובדת שבה הוצגה התערוכה הצילומים נראו טוב יותר. השפגאט של היימן מעורר תמיהות טכניות גם בגלל בגד הגוף שמרחיק את ערוותה מהגרגירים , גם בגלל ההתיפיפות שקשורה בהחלפת בגד גוף לכל צילום מין נצנציות של השתלבות בנוף וגם עצם העודה שאת הצילומים עשה בכלל מישהו אחר(גיא שצילם את מירב) מה שמעורר כמובן את השאלה של מי העבודות האלו בכלל. ובכל זאת בחרתי לשלב אותה במאמר הזה בגלל הרעיון ובגלל חולשת הביצוע. זה מה שקורה לנו גם במישור הפוליטי זהותי לאומי לא? בעצם עלית על סוג של התחכמות שלי כששילבתי את הצילומים בלי מילים מסיברות בסיום המאמר מעין אפילוג השלכה סיכום? עצוב....

 

[ניק מניקל]

יקירתי היקירה

מאמר נהדר