אמנם את ההריון העברתי בפורום אחר
ורק אחר כך גיליתי את האנשים הנפלאים כאן אז אני רוצה לספר לכן את סיפור הלידה שלי : ולהציג את האוצר שקיבלתי בסוף המסע .......... כך הכל התחיל בשבוע 39 בבדיקה אצל הרופאה נאמר לי שג'וני (השם העוברי) שוקל כבר 3.900 ובמישוש יד נראה לרופאה שאולי אפילו יותר , היא המליצה לנו לא לחכות ולזרז את הלידה בגלל המשקל ( הייתה לי סכרת הריונית ) כי אם נחכה זה בטוח יגמר בקיסרי . החלטנו ללכת על זרוז טבעי – נסינו הכול אבל ממש הכול , עיסוי פטמות (לא הכי כיף בשלב זה) , שמן קיק , תה פטל בכמויות , תמצית צמחים מיוחדת , דיקור סיני ושיאצו הכול ללא תוצאות – עברו חמישה ימים והחלטנו ללכת על זירוז בבית חולים. במקור רצינו ללדת בהילל יפה – צוות רפואי ומיילדות נפלא , המחלקה קצת פחות אבל קרוב לבית והשאיפה הייתה תוך 12-24 שעות לחזור הבייתה. בגלל ההתפתחויות והסיכוי לקיסרי שינינו תוכניות וביום ראשון 8.12 הגענו ללניאדו מצוידים בתיק לידה ומוכנים לכל מקרה. עברתי תהליך קבלה רגיל , מוניטור , ואולטראסאונד – הייתה התייעצות רופאים סביב הבטן שלי על משקל העובר הערכות היו בין 3.600 ל 4.500 - ולכן גם הומלץ על קיסרי לא הייתי מוכנה לשמוע על קיסרי , האמנתי שאני מסוגלת ללדת לבד ורציתי לעבור את התהליך עם בן זוגי . בשעה 13.00 קיבלתי נר שהוכנס לנרתיק שאני לא זוכרת את שמו אבל הקיצור שלו בפי המיילדות הוא PG , נאמר לי שעכשיו אני אקבל את זה כל שעה במשך שש שעות ואם זה לא יעזור יעברו לנסות משהו אחר ....... בנתיים הסתובבנו לנו בבית החולים והזמנו חדר פרטי – העלות של 450 ₪ שווה כל שקל וכל אגורה . בשעה 14.30 התחילו הצירים (כנראה שמשהו בזירוז הטבעי כן הכין ללידה כי תהליך הגעת הצירים היה מאוד קצר ) עד 20.30 בערב הייתי עם צירים של כל דקה וחצי – למזלי העברתי אותם בחברת שקד (בן זוגי) בחדר הפרטי – טיילנו קצת במסדרון עם המטרנטי יוניט שכבתי קצת במיטה נכנסתי לשעתיים למקלחת , פשוט ישבתי על כיסא פלסטיק , עמדתי , רקדתי לי במקלחת ושקד ישב איתי ועודד אותי בן ציר לציר ....... כיבה את האור , הדליק נר ושם לי את הדיסק שאני אוהבת – וככה המשכנו להעביר את הצירים . בשעה 21.00 בערך נשכבתי חסרת כוחות על המיטה ואין לי מושג איך אבל אני ושקד נרדמנו , ב 21.30 התעוררתי בגלל כאב חד הרגשתי שאני חייבת ללכת לשירותים אבל כאב לי מידי בשביל לקום ולכן ברח לי הפיפי , למזלי הייתי כבר עם אולייז אולטרא נייט כך שהכל נספג , פתאום שקד שאל אותי "תגידי אולי זה מי שפיר ?" בדקתי את הפד , הוא היה חום צהוב בלי ריח מיוחד , הכאב התגבר וקראנו לאחות , היא בישרה לנו שאלה אכן מי שפיר ואלו מים מקוניאלים , למזלי הסכימו לחבר אותי למוניטור בחדר שלי וקראו לרופא אלי לחדר , בדיקה קצרה העלתה שיש מחיקה מלאה ופתיחה של ארבע אצבעות – מיד לחדר לידה ............. בחדר לידה עוד ניסתי קצת למשוך בלי אפידורל אבל זה כבר היה בלתי אפשרי , לא היה מרווח נשימה בין הצירים וכבר לא היה לי כוח – תוך חמש דקות הגיע המרדים והאפידורל ניתן לי כמתנה משמיים – כך משעה 24.30 שקד ואני היינו בחדר לידה , קצת ישנו , קצת דיברנו הרבה התחבקנו והכנו את עצמנו לבאות. המיילדת נכנסה כל שעה לבדוק את ההתקדמות , כל שעה פתיחה של עוד אצבע אבל למרבה הצער הראש נשאר גבוה מאוד (-2) , בדק אותי רופא ואמר שנחכה לפתיחה מלאה אולי אז יזוז משהו . בשעה 8.00 בבוקר התחלפה משמרת והגיע רופא הנשים שלי לחדר הלידה – הוא טען שצריך ללכת לקיסרי כי התינוק גדול והבעיה שכבר הרבה זמן הוא נמצא באותו מקום גם היו מים מקוניאלים וגם יש את הסכנה שגם אם הראש ירד הכתפיים יתקעו כי הוא תינוק גדול בגלל הסכרת. בשלב זה התחלתי לבכות כמו מטורפת , התחננו שיתנו לשקד להיכנס לניתוח אבל ללא הצלחה – וכך אחרי שעברנו את כל התהליך ביחד במשך 24 שעות מפרידים ביננו , בכיתי ורעדתי ולא רציתי שכך זה יגמר ........... אמרתי לשקד שיתקשר לאמהות ויודיע , ראיתי את הדמעות בעיניים שלו ואז נפרדנו ..... הניתוח לקח 10 דקות בהרדמה אפידורלית – קטע מפחיד לכשעצמו מאחר ומרגישים הכל אבל ללא כאב , זאת אומרת הרגשתי את החיתוך ואת הפתיחה של הבטן ואת חיפוש התינוק שלי ואת הלחץ (כמו לפתוח בקבוק שמפניה) שהוציאו אותו. שמעתי את הרופאים מדברים ומספרים בדיחות לעצמם ואני רק רציתי שיתרכזו בתינוקי שלי ......... אחרי 10 דקות הראו לי את נעם ואני שהייתי חסרת כוחות , רועדת , ומעופפת בקשתי שיוציאו אותו לשקד שעמד ליד הדלת. בחוץ כבר היו אמא שלי ואמא של שקד ואחותו ואח שלו , אותי המשיכו לתפור ואז לקחו אותי לחדר שלי , כולם חיכו לי שם וגם נעם האוצר הקטן שלי (כי היינו ברומינג אין מלא) . למזלי מיד אחרי הקיסרי הגיעה יועצת הנקה והצלחתי להניק במשך 15 דקות ואז נרדמתי ----- התעוררתי אחרי חמש שעות והתמונה שהייתה מולי הייתה מדהימה ---- בחדר דלקו נרות , בייבי מוצארט ברקע , שקד מתנדנד על כורסת ההנקה ונעם בידיים שלו .... אחרי כל מה שעברתי לא יכולתי להתעורר למציאות נעימה יותר. לשמחתנו בגלל החדר הפרטי שקד נשאר איתי חמישה ימים , סידרו לו מיטה איתי בחדר ובגלל שהיה לי קשה לקום בלילה הוא תפקד כאמא במשרה מלאה ורק הגיש לי את נעם לציצי ברגע שהוא היה רעב , הוא שמר שאנשים לא רצויים לא יגיעו לבית החולים , סינן טלפונים שלא היה לי כח לענות להם , הצליח לרסן את אמא שלו שלא תשרוץ אצלינו בחדר ובכלל היה איש הקשר שלי עם העולם החיצון . בן זוגי היקר ושותפי ליצירת האוצר החדש , אני אוהבת אותך ושמחה על כך שאיתך הבאתי ילד לעולם – לא יכולתי לבחור , אדם , חבר , מאהב ואבא טוב ממך . המשפחה החדשה – שרון , שקד ונעם
ורק אחר כך גיליתי את האנשים הנפלאים כאן אז אני רוצה לספר לכן את סיפור הלידה שלי : ולהציג את האוצר שקיבלתי בסוף המסע .......... כך הכל התחיל בשבוע 39 בבדיקה אצל הרופאה נאמר לי שג'וני (השם העוברי) שוקל כבר 3.900 ובמישוש יד נראה לרופאה שאולי אפילו יותר , היא המליצה לנו לא לחכות ולזרז את הלידה בגלל המשקל ( הייתה לי סכרת הריונית ) כי אם נחכה זה בטוח יגמר בקיסרי . החלטנו ללכת על זרוז טבעי – נסינו הכול אבל ממש הכול , עיסוי פטמות (לא הכי כיף בשלב זה) , שמן קיק , תה פטל בכמויות , תמצית צמחים מיוחדת , דיקור סיני ושיאצו הכול ללא תוצאות – עברו חמישה ימים והחלטנו ללכת על זירוז בבית חולים. במקור רצינו ללדת בהילל יפה – צוות רפואי ומיילדות נפלא , המחלקה קצת פחות אבל קרוב לבית והשאיפה הייתה תוך 12-24 שעות לחזור הבייתה. בגלל ההתפתחויות והסיכוי לקיסרי שינינו תוכניות וביום ראשון 8.12 הגענו ללניאדו מצוידים בתיק לידה ומוכנים לכל מקרה. עברתי תהליך קבלה רגיל , מוניטור , ואולטראסאונד – הייתה התייעצות רופאים סביב הבטן שלי על משקל העובר הערכות היו בין 3.600 ל 4.500 - ולכן גם הומלץ על קיסרי לא הייתי מוכנה לשמוע על קיסרי , האמנתי שאני מסוגלת ללדת לבד ורציתי לעבור את התהליך עם בן זוגי . בשעה 13.00 קיבלתי נר שהוכנס לנרתיק שאני לא זוכרת את שמו אבל הקיצור שלו בפי המיילדות הוא PG , נאמר לי שעכשיו אני אקבל את זה כל שעה במשך שש שעות ואם זה לא יעזור יעברו לנסות משהו אחר ....... בנתיים הסתובבנו לנו בבית החולים והזמנו חדר פרטי – העלות של 450 ₪ שווה כל שקל וכל אגורה . בשעה 14.30 התחילו הצירים (כנראה שמשהו בזירוז הטבעי כן הכין ללידה כי תהליך הגעת הצירים היה מאוד קצר ) עד 20.30 בערב הייתי עם צירים של כל דקה וחצי – למזלי העברתי אותם בחברת שקד (בן זוגי) בחדר הפרטי – טיילנו קצת במסדרון עם המטרנטי יוניט שכבתי קצת במיטה נכנסתי לשעתיים למקלחת , פשוט ישבתי על כיסא פלסטיק , עמדתי , רקדתי לי במקלחת ושקד ישב איתי ועודד אותי בן ציר לציר ....... כיבה את האור , הדליק נר ושם לי את הדיסק שאני אוהבת – וככה המשכנו להעביר את הצירים . בשעה 21.00 בערך נשכבתי חסרת כוחות על המיטה ואין לי מושג איך אבל אני ושקד נרדמנו , ב 21.30 התעוררתי בגלל כאב חד הרגשתי שאני חייבת ללכת לשירותים אבל כאב לי מידי בשביל לקום ולכן ברח לי הפיפי , למזלי הייתי כבר עם אולייז אולטרא נייט כך שהכל נספג , פתאום שקד שאל אותי "תגידי אולי זה מי שפיר ?" בדקתי את הפד , הוא היה חום צהוב בלי ריח מיוחד , הכאב התגבר וקראנו לאחות , היא בישרה לנו שאלה אכן מי שפיר ואלו מים מקוניאלים , למזלי הסכימו לחבר אותי למוניטור בחדר שלי וקראו לרופא אלי לחדר , בדיקה קצרה העלתה שיש מחיקה מלאה ופתיחה של ארבע אצבעות – מיד לחדר לידה ............. בחדר לידה עוד ניסתי קצת למשוך בלי אפידורל אבל זה כבר היה בלתי אפשרי , לא היה מרווח נשימה בין הצירים וכבר לא היה לי כוח – תוך חמש דקות הגיע המרדים והאפידורל ניתן לי כמתנה משמיים – כך משעה 24.30 שקד ואני היינו בחדר לידה , קצת ישנו , קצת דיברנו הרבה התחבקנו והכנו את עצמנו לבאות. המיילדת נכנסה כל שעה לבדוק את ההתקדמות , כל שעה פתיחה של עוד אצבע אבל למרבה הצער הראש נשאר גבוה מאוד (-2) , בדק אותי רופא ואמר שנחכה לפתיחה מלאה אולי אז יזוז משהו . בשעה 8.00 בבוקר התחלפה משמרת והגיע רופא הנשים שלי לחדר הלידה – הוא טען שצריך ללכת לקיסרי כי התינוק גדול והבעיה שכבר הרבה זמן הוא נמצא באותו מקום גם היו מים מקוניאלים וגם יש את הסכנה שגם אם הראש ירד הכתפיים יתקעו כי הוא תינוק גדול בגלל הסכרת. בשלב זה התחלתי לבכות כמו מטורפת , התחננו שיתנו לשקד להיכנס לניתוח אבל ללא הצלחה – וכך אחרי שעברנו את כל התהליך ביחד במשך 24 שעות מפרידים ביננו , בכיתי ורעדתי ולא רציתי שכך זה יגמר ........... אמרתי לשקד שיתקשר לאמהות ויודיע , ראיתי את הדמעות בעיניים שלו ואז נפרדנו ..... הניתוח לקח 10 דקות בהרדמה אפידורלית – קטע מפחיד לכשעצמו מאחר ומרגישים הכל אבל ללא כאב , זאת אומרת הרגשתי את החיתוך ואת הפתיחה של הבטן ואת חיפוש התינוק שלי ואת הלחץ (כמו לפתוח בקבוק שמפניה) שהוציאו אותו. שמעתי את הרופאים מדברים ומספרים בדיחות לעצמם ואני רק רציתי שיתרכזו בתינוקי שלי ......... אחרי 10 דקות הראו לי את נעם ואני שהייתי חסרת כוחות , רועדת , ומעופפת בקשתי שיוציאו אותו לשקד שעמד ליד הדלת. בחוץ כבר היו אמא שלי ואמא של שקד ואחותו ואח שלו , אותי המשיכו לתפור ואז לקחו אותי לחדר שלי , כולם חיכו לי שם וגם נעם האוצר הקטן שלי (כי היינו ברומינג אין מלא) . למזלי מיד אחרי הקיסרי הגיעה יועצת הנקה והצלחתי להניק במשך 15 דקות ואז נרדמתי ----- התעוררתי אחרי חמש שעות והתמונה שהייתה מולי הייתה מדהימה ---- בחדר דלקו נרות , בייבי מוצארט ברקע , שקד מתנדנד על כורסת ההנקה ונעם בידיים שלו .... אחרי כל מה שעברתי לא יכולתי להתעורר למציאות נעימה יותר. לשמחתנו בגלל החדר הפרטי שקד נשאר איתי חמישה ימים , סידרו לו מיטה איתי בחדר ובגלל שהיה לי קשה לקום בלילה הוא תפקד כאמא במשרה מלאה ורק הגיש לי את נעם לציצי ברגע שהוא היה רעב , הוא שמר שאנשים לא רצויים לא יגיעו לבית החולים , סינן טלפונים שלא היה לי כח לענות להם , הצליח לרסן את אמא שלו שלא תשרוץ אצלינו בחדר ובכלל היה איש הקשר שלי עם העולם החיצון . בן זוגי היקר ושותפי ליצירת האוצר החדש , אני אוהבת אותך ושמחה על כך שאיתך הבאתי ילד לעולם – לא יכולתי לבחור , אדם , חבר , מאהב ואבא טוב ממך . המשפחה החדשה – שרון , שקד ונעם
