אמנם זה לא פורום פוליטיקה פה אבל..

../images/Emo206.gifגזענות הורגת אותנו!../images/Emo10.gif

אחים שלי, אני רוצה לכתוב לכם משהו , שלא קשור לנושא הפורום, אך הוא לא פחות חשוב: אני לא יודעת עד כמה אתם מודעים לגזענות שקיימת בארץ שלנו, בעיקר כלפי רוסים ואתיופים,שהם מהעליות האחרונות הגדולות ועדיין מנסים להשתלב. הם מנסים אבל לא מצליחים. אני מכירה את העדה האתיופית מקרוב, וסיפור העלייה שלהם הוא סיפור על גיבורים, ששרדו בדרך הארוכה את החום הכבד, את השודדים שרדפו אותם בלילות ובקשו לקחת מהם את המעט שהביאו מאתיופיה, והכל כי רצו להגיע לארץ ישראל, לירושליים, אחרי שדורות על גבי דורות הם שמעו סיפורים על ירושליים הבנוייה והיפה, שאין בה כל רע ויש אהבת אחים ואושר. כשהם הגיעו לארץ הבינו שהם צריכים להתעורר מהחלום. כי כאן בארץ מכנים אותם "שחורים", כי כאן בארץ לא מקבלים אותם לעבודות ראויות אפילו שיש להם תואר ביד, כאן בארץ בזמן שאנחנו יוצאים לבלות איפה שאנחנו רוצים, להם עושים סלקציה, הם לא ברמה שלנו, כאן בארץ יש גטאות, שכונות עוני מוזנחות ושכוחות אל, לא כמו בסרטים, זה קיים אצלנו והמציאות עולה על כל דמיון, כאן בארץ הנוער האתיופי, שבאתיופיה נתן כבוד גדול למבוגרים, מתבייש בהם עכשיו, כי בעיננו הם נחותים. כאן בארץ הנוער האתיופי התדרדר ומבצע פשעים, כאן בארץ דואגים להזכיר בחדשות במקרים כדאיים את מוצא הרוצח/אנס/גנב, מה שגורם לסטיגמה על עדות שלמות, כאן בארץ ילד קטן, שכל החיים לפניו, מבין שלא יפתחו לו אף דלת ולא ייתנו לו הזדמנות להצליח כי הוא נחשב נחות, כאן בארץ נשברו לבבות, נשבר האימון, הלכה התקווה. ביננו חיים אנשים שלא יודעים מי הם ומה הם,משבר זהות, כי אנחנו מפקפקים בהיותם יהודים כמונו ובזכותם להיות פה בזכות ולא בחסד, אנחנו לא מקבלים אותם, אנחנו גזענים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!איך נוכל לקחת לילד את החלום ואת התקווה שהוא יכול להצליח? איך נגרום לו לקום בבוקר ללא מטרה, מיואש מראש? אסור לנו להגיד שזו רק ההתחלה, ועם השנים הם יצליחו להשתלב ביננו. בואו לא נחכה שהזמן ינהל אותנו.אנחנו ננהל אותו, אנחנו נשנה דברים ולא נסמוך על הזמן שיתקן, בואו נמנע צלקות כואבות ולבבות כבויים. בואו נגרום לילד הקטן לקום עם חיוך ועם כח רצון. בואו נהיה מאוחדים ונפסיק את כל השנאת חינם הזו, שנאת אחים. כולנו יהודים ונלחמנו בשיניים בשביל להיות פה בארץ הזו, בואו לא נדחה אחרים כמו שדחו אותנו בכל העולם עד שהגענו לארץ אבותינו.בואו נראה מעבר לצבעים, בני אדם כמוני וכמוכם, כולנו שווים. תדעו שכל אחד יכול לשנות, גם אנחנו, אנשים פשוטים, שלא נמצאים בשלטון וקובעים את חלוקת התקציבים ואת זמני המלחמות. אם נרצה באמת השמיים אפילו לא יהיו הגבול. אם כל אחד מאיתנו יפקח את עיניו ויתנהג בסבלנות וסובלנות ויקבל כל אחד באשר הוא בלי דעות קדומות וסטיגמות, אני מבטיחה לכם שתהיו מאושרים. לתת מעצמנו יגרום לנו לאושר בל יתואר. אחים ואחיות שלי, בואו נצא למסע של שינוי, המלחמה הגדולה היא לא עם אוייבנו, היא התחילה בנו, אז בואו נתחיל עם שלום ביננו. (לכל תגובה שהיא, שלחו מסר
) באהבה גדולה.
 

L y c a n

New member
אמנם זה לא פורום פוליטיקה פה אבל..

קיבלתי את זה במייל, אני בטוח שחלק מהאנשים גם קיבלו כבר, וזה כנראה מפוברק כמו רוב השטויות באינטרנט, במיוחד כשמדובר בארה"ב.. אבל אחלה רעיון.. לתת 4 "בני דודים" לארבעת האימהות.. ואז נשמע.. חח דעתכם?
 
למה צחקה מיכל?

פרק 13: למה צחקה מיכל? הקדמתי להגיע אל המסעדה. מסעדת "ציידי הכרמל" נחבאת בין עצי חורש האורנים ביציאה מחיפה לכיוון ישובי ההר. שלט עץ קטן, אותו כמעט החמצתי, כיוון את הבאים אל שביל עפר המוביל אל מגרש החניה הקטן בין עצי האורן. עץ אלון גדול ניצב בפתח המסעדה, מעין שומר סף טבעי, חריג בנוף ענפיו העגול בסביבת האורנים התמירה. המסעדה שכנה במבנה אבן, הבנוי בסגנון ערבי, ועוצבה בהתאם. דלת ברזל ירוקה, שיד חרש ברזל עיצבה בה פיתוחים, קיבלה את פני האורחים. מארחת חמודה ומאירת פנים באה לקראתי ושאלה בחביבות האם הזמנתי מקום. "לא" השבתי לה, "אבל נקבעה לי כאן פגישה לשעה אחת". המארחת הציצה ברשימה שאחזה בידה, ולאחר שניות אחדות הרימה מבט מחוייך ואמרה: "אתה בטח הגעתך לפגישה עם מיכל?". "נכון" השבתי לה, מתעלם מהחיוך, "יש לי פגישה עם עורכת הדין מיכל קפקא-שקד". "בודאי" הרצינו פני המארחת, "בוא בבקשה אחרי, לבקשתה של גברת מיכל שמרנו עבורכם את הפטיו הקטן". הפטיו הקטן היה חדר די מרווח בצד המסעדה, שופע בצמחיה, שנהנתה מאור השמש שחדר מבעד לתקרת הזכוכית. המזגנים בחדר עבדו במלוא המרץ, ועל אף התקרה השקופה החדר היה קריר ונעים. במרכז החדר ניצב שולחן בודד, ערוך לשני סועדים. מלצרית חביבה הביאה מגש עמוס כוסות עם מבחר של מיצים טבעיים. בחרתי במיץ רימונים והתחלתי לעיין בתפריט. "מצאת משהו מעניין?" קראה מיכל לעברי בעליזות, כאשר היא נכנסה לפטיו. זקפתי מבטי לעברה ולבי החסיר פעימה. מיכל נראתה נפלא. היא לבשה חליפה בהירה, שהבליטה את גזרתה הדקה והתמירה. שערה היה אסוף לאחור, וחיוך גדול משוך היה על פניה. קמתי לקראתה והושטתי יד, אך מיכל התעלמה מידי המושטת, חיבקה אותי בחום ונשקה קלות על לחי. מגע פני הקטיפה וניחוח הבושם של מיכל שיכרו את חושי, וכל ההכנות שערכתי בשלוש השעות שקדמו לפגישה נעלמו כלא היו. חשתי שהרצפה נשמטת מתחת לרגלי, ושאני נסחף אל הבלתי נודע במערבולת התאהבות פתאומית. התיישבנו. מיכל דיברה, אני עניתי לה, היא צחקה בקול ואני אחריה. בתוכי התנהל מאבק איתנים בין השכל הישר שהזהיר מפני הסכנה, ובין הלב שהתאהב בטירוף בצחוק השובב, ברעננות, בקלילות ובהומור השופע. וככל שהזמן נקף כך גבר הרגש שבלב על התבונה שבראש, וכל אמצעי הזהירות נשכחו. הארוחה היתה נפלאה. מיכל הכירה את התפריט בעל-פה וחשה כבת בית במסעדה. היא בחרה עבורנו את מיטב המעדנים ודאגה להשקות אותי באפרטיף וביין משובח. בסיום הארוחה נעתרתי למיכל, שהתעקשה שהארוחה תיזקף לחשבון המשרד. בתוכי חייכתי, משער שבסופו של דבר את הארוחה יממן אבנר כהן. כאשר יצאנו מהמסעדה הרגשתי היטב את האלכוהול. מיכל אחזה בידי. ידה היתה רכה ונעימה. היא משכה אותי קלות לעברה, וכשחיוך מעט מבוייש נסוך על פניה אמרה: "אני רוצה שתבוא איתי למקום מאוד מיוחד". "היום אני כולי שלך" החזרתי לה חיוך מתוק. "אלך אחריך לאן שרק תרצי". "אין צורך ללכת" צחקה מיכל, "אנחנו נוסעים, ועל פי מצבך עדיף שאני אנהג". נכנסנו אל מכונית הפז'ו של מיכל, זו שהבוקר ראיתי יוצאת מרחוב ביתם של אבנר ותמרה, ומיכל יצאה בדהרה, ושמה פניה אל כפרי הדרוזים שעל הכרמל. הכרמל פרח בעוז וריחות פרחי הקידה השעירה מילאו את האויר. הבטתי בנוף הפראי ואט אט התחלתי להפנים שזו כנראה דרכי האחרונה. תסריטי האימה שערכתי בשעות ההמתנה לפגישה עם מיכל החלו חוזרים אלי. קולות פעמוני האזהרה שוב החלו להשמע, גוברים על הלמות הלב. "אתה שקט ומהורהר" הפרה מיכל את השקט הארוך, כאשר פנתה המכונית בצומת אלייקים לכיוון העיירה יוקנעם. "אני מוקסם מיופיו של האביב הכרמלי" החזרתי לעברה, מנסה לשדר עסקים כרגיל. המכונית חלפה על יוקנעם, המשיכה לכיוון טיבעון ואחר כך פנתה לכיוון נצרת. מיכל שתקה וכך גם אני. שקעתי בתוך עצמי משלים עם גזר הדין. לא חשתי פחד, אלא סקרנות עצומה לגלות לאן מיכל מובילה אותי, ואיך חיי יסתיימו בתוך זמן קצר. קטעי זיכרונות קצרים קטעו את המחשבות מידי פעם, וגלי צער היכו בי שוב ושוב על שלא נפרדתי כהלכה מילדי הקטנים. סמוך לנהלל עצרה מיכל את רכבה בתחנת הסעה ריקה, ובקול שקט אך מאוד מתוח אמרה: "אתה חייב לעבור אל תא המטען. אסור שיראו אותך איתי ברכב. זה לא כל כך נוח אבל הנסיעה תהיה קצרה. מקסימום 10 דקות". ואני עברתי. נדחסתי אל תא המטען הקטנטן של הפז'ו, ומיכל יצאה לדרך. כל חושי הכיוון שלי אבדו בצפיפות ובדוחק, והביטחון המופרז שהפגנתי בכל מהלך הנסיעה התחלף במהירות בפחד משתק. כפי שמיכל הבטיחה הנסיעה היתה קצרה, והסתיימה בחניון סגור. לאחר שדלת החניון נסגרה מאחורינו, פתחה מיכל את תא המטען ואפשרה לי לצאת. החניון היה קטן וצפוף. גרוטאות היו פזורות מסביב. מיכל התנצלה על אי הנוחות, אחזה בידי ומשכה אותי אחריה דרך דלת צדדית. יצאנו לחצר של בית. גדר שיחים גבוהה הסתירה את הרחוב. מיכל טיפסה בקלילות על גרם המדרגות שהוביל אל דלת הכניסה ואני אחריה. על הדלת התנוסס שלט מצוייר ועליו נכתב "הבית של מיכל, אודי ותומר". כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 14 יפורסם בקרוב את כל הפרקים הקודמים אפשר למצוא בבלוג שלי
 

מיטללל

New member
אנחנו אוהבים נורא את הסיפורים שלך

אך אני אשמח אם תוכל להבא לשרשרם להודעות ה
תודה :)
 
למעלה