חולמת על אווזים
New member
אמפטיה VS שתלטנות...
טוב, סיטואציה מהחיים: יש דבר מה בחיים של אהוב נפשי שמבאס אותו עד למאד. הוא משתף אותי בדבר הזה, ואותי זה מבאס אפילו עוד יותר- בגלל מבנה האישיות השונה שלנו- אם אני הייתי בסיטואציה דומה- כנראה שהייתי מטביעה את עצמי במקלחת, או לחילופין, עושה צעדים מאד חד משמעיים לשינוי המצב... אז כשהוא מספר לי על הבעיה שלו- זה מעורר בי צורך אוטומטי למצוא פתרון- כי אני במצבו, כאמור, הייתי מתפרקת. הפתרונות שאני מציעה אינם מושלמים- אבל בהחלט מסלקים את הגורם המציק מהחיים, לפחות במידת מה (לפחות מרחיק את האיכסה). הוא לא מוכן לקבל אף אחד מהפתרונות שלי- אע"פ שזה בהחלט משפיע גם על מצב יחסינו- יש מן המלכוד בכל העניין- שמחד הבעיה מונעת ממני לעשות משהו לטובת היחסים- מאידך היא הופכת את זה לקשה עד בלתי אפשרי שהוא יעשה את הדבר הזה... וכך קורה שבכל פעם שאחד מאיתנו עושה את הדבר הזה, שיש לעשותו לטובת היחסים (ואני לא מדברת על סקס!) זה נעשה בלוויה דקה של באסה, שהורסת.... הורסת את ההנאה מהזוגיות... בקיצור, הוא לא מוכן לקבל אף אחד מהפתרונות שאני מציעה, ובעצמו לא מציע פתרון מידי, רק כל מיני השערות ורעיונות שלא ברור עד כמה אם בכלל, הם הולכים לצאת לפועל. על חלק מהפתרונות אנחנו אפילו מסכימים- מבחינתי מדובר בפתרון היותר מועדף- מבחינתו מדובר ב"פתרון האחרון", והוא ממש לא ממהר להוציאו לפועל... מחד אני מגלה אמפתיה קשה למצבו, כאילו אני עצמי חווה את אותם הדברים- מאידך, נמנעת ממני היכולת להתמודד עם הבעיה כמו שאני הייתי מתמודדת איתה, וכך, בעצם, נכפית עלי באסה אינסופית בלי יכולת לעשות כלום כדי לשנותה... וזה מעצבן למדי... כי אם הפתרון, שאמנם אינו מושלם, נמצא בהישג יד- למה להתענג כך מהג'יפה, תרתי משמע?!! לא יכולה לומר לו שיפסיק לשתף אותי (ומחרידה אותי המחשבה שהוא יעשה זאת בגלל שהוא לא רוצה לבאס אותי יותר) ומצד שני לא יכולה לכפות עליו להוציא לפועל את הפתרונות שלי. זה מכניס אותי למצב נפשי די דפוק, ואני נעשית "מאד לא נחמדה" כלפיו...
וזו לא הבעיה היחידה שלנו בחיים. זה סתם מייצר עוד ועוד רעש מסביב...
נוצר מצב שהדבר היחידי שיש לי "זכות" לעשות, הוא להציב אולטימטום: אף אחד מאיתנו לא עושה את מה שצריך להיעשות לטובת היחסים, עד שהבעיה לא נפתרת. לא רוצה בכח
מבואסת רצח. מה עושים במצבים כאלו? שבני הזוג "לוקחים" את עצמם לפינות שאנחנו לא רוצים להיות בהן, לפינות שאין לנו שום סיבה מעצמנו להגיע אליהן, ושהיינו בורחים מהן כל עוד נפשותינו בנו- לו היינו מתגלגלים אליהן- ומתעקשים להישאר שם? איך מתמודדים באמת בפער הזה, שבין כמות הסבל שהוא מוכן לסבול וכמות הסבל שאני מוכנה לסבול? בין אמפתיה לשתלטנות?
טוב, סיטואציה מהחיים: יש דבר מה בחיים של אהוב נפשי שמבאס אותו עד למאד. הוא משתף אותי בדבר הזה, ואותי זה מבאס אפילו עוד יותר- בגלל מבנה האישיות השונה שלנו- אם אני הייתי בסיטואציה דומה- כנראה שהייתי מטביעה את עצמי במקלחת, או לחילופין, עושה צעדים מאד חד משמעיים לשינוי המצב... אז כשהוא מספר לי על הבעיה שלו- זה מעורר בי צורך אוטומטי למצוא פתרון- כי אני במצבו, כאמור, הייתי מתפרקת. הפתרונות שאני מציעה אינם מושלמים- אבל בהחלט מסלקים את הגורם המציק מהחיים, לפחות במידת מה (לפחות מרחיק את האיכסה). הוא לא מוכן לקבל אף אחד מהפתרונות שלי- אע"פ שזה בהחלט משפיע גם על מצב יחסינו- יש מן המלכוד בכל העניין- שמחד הבעיה מונעת ממני לעשות משהו לטובת היחסים- מאידך היא הופכת את זה לקשה עד בלתי אפשרי שהוא יעשה את הדבר הזה... וכך קורה שבכל פעם שאחד מאיתנו עושה את הדבר הזה, שיש לעשותו לטובת היחסים (ואני לא מדברת על סקס!) זה נעשה בלוויה דקה של באסה, שהורסת.... הורסת את ההנאה מהזוגיות... בקיצור, הוא לא מוכן לקבל אף אחד מהפתרונות שאני מציעה, ובעצמו לא מציע פתרון מידי, רק כל מיני השערות ורעיונות שלא ברור עד כמה אם בכלל, הם הולכים לצאת לפועל. על חלק מהפתרונות אנחנו אפילו מסכימים- מבחינתי מדובר בפתרון היותר מועדף- מבחינתו מדובר ב"פתרון האחרון", והוא ממש לא ממהר להוציאו לפועל... מחד אני מגלה אמפתיה קשה למצבו, כאילו אני עצמי חווה את אותם הדברים- מאידך, נמנעת ממני היכולת להתמודד עם הבעיה כמו שאני הייתי מתמודדת איתה, וכך, בעצם, נכפית עלי באסה אינסופית בלי יכולת לעשות כלום כדי לשנותה... וזה מעצבן למדי... כי אם הפתרון, שאמנם אינו מושלם, נמצא בהישג יד- למה להתענג כך מהג'יפה, תרתי משמע?!! לא יכולה לומר לו שיפסיק לשתף אותי (ומחרידה אותי המחשבה שהוא יעשה זאת בגלל שהוא לא רוצה לבאס אותי יותר) ומצד שני לא יכולה לכפות עליו להוציא לפועל את הפתרונות שלי. זה מכניס אותי למצב נפשי די דפוק, ואני נעשית "מאד לא נחמדה" כלפיו...
