אמפתיה -
אתמול בערב שמרתי על האחיינים הקטנים שלי כשההורים שלהם יצאו להם להתאוורר לשעתיים. האחיינים שלי בן שנתיים ובת שלוש וחצי הם מתוקים אמיתיים ונורא אוהבים כשאני באה להיות איתם. יש בינינו קשר מדהים וכשאני הולכת מהבית שלהם, הם תמיד מבקשים שאשאר עוד. אתמול היה אחרת. לבת השלוש וחצי היה נורא קשה להיפרד מההורים שלה. היא בכתה כשהם יצאו, ולאורך כל הדרך עד למיטה (דרך ארוחת ערב, צחצוח שיניים, סיפור וכו') היו לה התפרצויות געגועים. בקלות יכולתי לקחת את זה להיעלבות אישית ולהגיד לה דברים כמו - "מה, את לא רוצה שאני אהיה איתך? הרי את נורא אוהבת כשאנחנו ביחד...." ו"תראי את אח שלך כמה נחמד לו..." כמה טוב שיש לי תקשורת מקרבת. בחרתי להשתמש באמפתיה כי אני מאוד מאמינה בכלי הזה כאמצעי ליצור חיבור ולהקל על החיים. קודם כל כלפי עצמי - הזכרתי לעצמי שהבכי שלה לא אישי, שהיא כואבת את ההליכה של ההורים שלה, שהיתה איתם במשך כל חג הפסח, שלקחו אותה לטיולים ולבילויים ונורא קשה לה להיפרד עכשיו. זה לא שהיא לא רוצה אותי, זה שנורא קשה לה. ואחר-כך אמפתיה אליה - "את מתגעגעת לאמא ואבא כי את רוצה שהם יהיו איתך עכשיו?" "את בוכה כי זאת הדרך שלך להגיד לי כמה את עצובה שהם הלכו?" ומשפטים מהסוג הזה. בשאלות הראשונות היא בכתה בכי תמרורים. אני לא הפסקתי לנחש ניחושים אמפתיים כלפיה, באמת מתוך כך שראיתי את המצוקה שלה. ובאחת השאלות שלי, בתוך הבכי האמיתי שלה - היא נעצרה לרגע. הבנתי שהיא מקשיבה ושאלתי שוב פעם. היא ענתה לי "כן" והמשיכה לבכות. כך קרה כמה פעמים. במקום "סתם" בכי, היא פתאום התחילה לענות לי.... ואז היא נרגעה. וחיבקה אותי. אני משערת שזה היה בגלל שהיא הרגישה שאני מבינה אותה וקשובה לה, ובסדר לי שהיא בוכה, ומותר לה. כך בילינו שלוש שעות עם הרבה כייפים ובין לבין הרבה אמפתיה על הכאב והגעגועים של הקטנטונת - שאמנם לא מנעה אותם אבל אולי קצת הקלה עליה עד שהיא נרדמה. אמפתיה בעיניי היא כלי חזק ומדהים, ורוצה לשאול אתכם - מה אתם אומרים על האפשרות לבחור באמפתיה כדרך לחיבור בין אנשים? מתי קל או קשה יותר להיות אמפתיים לאחרים? האם הייתם רוצים לנסות להשתמש באמפתיה כלפי ילדים ואנשים אחרים כדי לבדוק את העוצמה שבה? ומה בעצם קורה לנו כשמישהו אמפתי כלפינו? בוקר טוב לנו, וסופשבוע נעים.
אתמול בערב שמרתי על האחיינים הקטנים שלי כשההורים שלהם יצאו להם להתאוורר לשעתיים. האחיינים שלי בן שנתיים ובת שלוש וחצי הם מתוקים אמיתיים ונורא אוהבים כשאני באה להיות איתם. יש בינינו קשר מדהים וכשאני הולכת מהבית שלהם, הם תמיד מבקשים שאשאר עוד. אתמול היה אחרת. לבת השלוש וחצי היה נורא קשה להיפרד מההורים שלה. היא בכתה כשהם יצאו, ולאורך כל הדרך עד למיטה (דרך ארוחת ערב, צחצוח שיניים, סיפור וכו') היו לה התפרצויות געגועים. בקלות יכולתי לקחת את זה להיעלבות אישית ולהגיד לה דברים כמו - "מה, את לא רוצה שאני אהיה איתך? הרי את נורא אוהבת כשאנחנו ביחד...." ו"תראי את אח שלך כמה נחמד לו..." כמה טוב שיש לי תקשורת מקרבת. בחרתי להשתמש באמפתיה כי אני מאוד מאמינה בכלי הזה כאמצעי ליצור חיבור ולהקל על החיים. קודם כל כלפי עצמי - הזכרתי לעצמי שהבכי שלה לא אישי, שהיא כואבת את ההליכה של ההורים שלה, שהיתה איתם במשך כל חג הפסח, שלקחו אותה לטיולים ולבילויים ונורא קשה לה להיפרד עכשיו. זה לא שהיא לא רוצה אותי, זה שנורא קשה לה. ואחר-כך אמפתיה אליה - "את מתגעגעת לאמא ואבא כי את רוצה שהם יהיו איתך עכשיו?" "את בוכה כי זאת הדרך שלך להגיד לי כמה את עצובה שהם הלכו?" ומשפטים מהסוג הזה. בשאלות הראשונות היא בכתה בכי תמרורים. אני לא הפסקתי לנחש ניחושים אמפתיים כלפיה, באמת מתוך כך שראיתי את המצוקה שלה. ובאחת השאלות שלי, בתוך הבכי האמיתי שלה - היא נעצרה לרגע. הבנתי שהיא מקשיבה ושאלתי שוב פעם. היא ענתה לי "כן" והמשיכה לבכות. כך קרה כמה פעמים. במקום "סתם" בכי, היא פתאום התחילה לענות לי.... ואז היא נרגעה. וחיבקה אותי. אני משערת שזה היה בגלל שהיא הרגישה שאני מבינה אותה וקשובה לה, ובסדר לי שהיא בוכה, ומותר לה. כך בילינו שלוש שעות עם הרבה כייפים ובין לבין הרבה אמפתיה על הכאב והגעגועים של הקטנטונת - שאמנם לא מנעה אותם אבל אולי קצת הקלה עליה עד שהיא נרדמה. אמפתיה בעיניי היא כלי חזק ומדהים, ורוצה לשאול אתכם - מה אתם אומרים על האפשרות לבחור באמפתיה כדרך לחיבור בין אנשים? מתי קל או קשה יותר להיות אמפתיים לאחרים? האם הייתם רוצים לנסות להשתמש באמפתיה כלפי ילדים ואנשים אחרים כדי לבדוק את העוצמה שבה? ומה בעצם קורה לנו כשמישהו אמפתי כלפינו? בוקר טוב לנו, וסופשבוע נעים.