1precious1
New member
אמרו לי שזה המקום החדש בשבילי
הבן שלי התגייס.
הבכור, הראשון מיני שלושה.
היום הוא התגייס ליחידת שדה, נקרא לזה סמי-קרבית.
ניסה ליחידת "שכלתנים" מובחרת, התקדם התקדם התקדם, נכשל, נפלט לכלל החייל, פרופיל 82 , מוין לאן שמוין.
שאל אם אפשר לנסות מיונים אחרים, אמרו לו כן, אם תדחה את הגיוס.
החליט שלא דוחה את הגיוס והולך למה ששיבצו אותו ומה שיהיה יהיה והגיע הזמן להסתכל לחיים בלבן של העין.
החליט שלא מתחמן ולא מנסה להוריד פרופיל, ולא רוצה להיות "קלבניק" ולא עושה בעיות.
החליט להתעלם מכל החברים שלו שאמרו לו כך ואמרו לו אחרת ואפילו הציעו לו לנסות פרוטקציות, החליט שאולי זו הזדמנות בשבילו להשתנות ולהתבגר ולהתחשל.
אני אוהב אותו, אני גאה בו על ההתבגרות וההתפקחות וההחלטה ללכת על זה.
יש אסימון שצריך לרדת להורה במדינה כמו שלנו (במידה ואלו הערכים שאתה מאמין בהם) שמגיע הזמן שהילד שלך, קלישאתי ככל שזה יהיה, צריך לעזוב את הקן לטובת צה"ל.
אני צריך להבין שמהיום הוא מתחיל חיים אחרים, מהיום אנחנו מתחילים חיים אחרים.
חיים שבהם הוא לא בבית, בטח שלא 24.7
חיים של להיות הורים לחייל (חצי) קרבי, יציאות מסריחות, טירונות ארוכה, בטשי"ם, חיכוך עם אוכלוסיה קשה וחלילה מבצעים צבאיים.
זה התחלה של משהו אחר, התחלה שמתחילה היום ותיגמר אולי, כנראה, לכאורה, מינימום אחרי שאחיו האמצעי יסיים את הצבא (בונים על זה שהאחרון יתנדב, אם בכלל, מטעמים ששמורים איתנו) מינימום ארבע וחצי שנים של ילד בצבא, ואפילו שניים.
וגם שהיא תגמר מן הסתם זה כבר יהיה משהו לגמרי אחר עם אנשים שיהיו לגמרי שונים ממה שהם יצאו לנו היום מהבית.
אני רציונלית מוכן לזה, ובעד זה, ומבין שככה זה בחיים והגיע הזמן שהילד לא יהיה יותר ילד, לתאמיד, לכל החיים.
ועדיין שאני כותב את המילים האלה חנוק לי קצת בגרון ואני כבר מתגעגע אליו.
מהיום יהיה שונה, הכל יהיה שונה.
לא שונה רע, ולא שונה טוב, פשוט שונה.
הבן שלי התגייס.
הבכור, הראשון מיני שלושה.
היום הוא התגייס ליחידת שדה, נקרא לזה סמי-קרבית.
ניסה ליחידת "שכלתנים" מובחרת, התקדם התקדם התקדם, נכשל, נפלט לכלל החייל, פרופיל 82 , מוין לאן שמוין.
שאל אם אפשר לנסות מיונים אחרים, אמרו לו כן, אם תדחה את הגיוס.
החליט שלא דוחה את הגיוס והולך למה ששיבצו אותו ומה שיהיה יהיה והגיע הזמן להסתכל לחיים בלבן של העין.
החליט שלא מתחמן ולא מנסה להוריד פרופיל, ולא רוצה להיות "קלבניק" ולא עושה בעיות.
החליט להתעלם מכל החברים שלו שאמרו לו כך ואמרו לו אחרת ואפילו הציעו לו לנסות פרוטקציות, החליט שאולי זו הזדמנות בשבילו להשתנות ולהתבגר ולהתחשל.
אני אוהב אותו, אני גאה בו על ההתבגרות וההתפקחות וההחלטה ללכת על זה.
יש אסימון שצריך לרדת להורה במדינה כמו שלנו (במידה ואלו הערכים שאתה מאמין בהם) שמגיע הזמן שהילד שלך, קלישאתי ככל שזה יהיה, צריך לעזוב את הקן לטובת צה"ל.
אני צריך להבין שמהיום הוא מתחיל חיים אחרים, מהיום אנחנו מתחילים חיים אחרים.
חיים שבהם הוא לא בבית, בטח שלא 24.7
חיים של להיות הורים לחייל (חצי) קרבי, יציאות מסריחות, טירונות ארוכה, בטשי"ם, חיכוך עם אוכלוסיה קשה וחלילה מבצעים צבאיים.
זה התחלה של משהו אחר, התחלה שמתחילה היום ותיגמר אולי, כנראה, לכאורה, מינימום אחרי שאחיו האמצעי יסיים את הצבא (בונים על זה שהאחרון יתנדב, אם בכלל, מטעמים ששמורים איתנו) מינימום ארבע וחצי שנים של ילד בצבא, ואפילו שניים.
וגם שהיא תגמר מן הסתם זה כבר יהיה משהו לגמרי אחר עם אנשים שיהיו לגמרי שונים ממה שהם יצאו לנו היום מהבית.
אני רציונלית מוכן לזה, ובעד זה, ומבין שככה זה בחיים והגיע הזמן שהילד לא יהיה יותר ילד, לתאמיד, לכל החיים.
ועדיין שאני כותב את המילים האלה חנוק לי קצת בגרון ואני כבר מתגעגע אליו.
מהיום יהיה שונה, הכל יהיה שונה.
לא שונה רע, ולא שונה טוב, פשוט שונה.
.