אמרתי לאמא שלי עכשיו, שהם לא היו צריכים לעצור אותי
לא בקטע של להאשים את ההורים שלי בזה או משהו, פשוט אמרתי לה את זה פשוטו כמשמעו, שהם היו צרכים לשחרר אותי, כשהייתי צעירה יותר ורציתי להישאר בקנדה, כי כבר הייתי שם חצי שנה, והסתדרתי מצויין, הייתה לי עבודה, היה לי איפה לגור, וגם אזרחות אם הייתי רוצה, אבל חזרתי, בגלל המשפחה.
משהו בתוכי תמיד לא הרשה לי לעשות את זה, זה כמו שוטר בראש שאומר לי "אבא שלך נורא יכעס עלייך אם לא תחזרי לארץ, הוא מחכה לך", אל תנטשי.
תמיד הרגשתי שאני חייבת לחיות כאן בארץ, כי להישאר בחו"ל זה כמו בגידה במשפחה שלי ובמולדת, וזו טעות גדולה, כי סגרתי לעצמי כמה אופציות די טובות בחו"ל שיכלו לשפר את רמת החיים שלי, אבל מעולם לא חשבתי לתת לזה צ'אנס אמיתי.
אני חושבת שפשוט לא יכולתי לשאת המחשבה שאבא שלי יכעס עליי, ושהוא יחווה ממני מין סוג של "נטישה", כי גם לי יש חרדת נטישה, ותמיד הרגשתי אותו בלב שלי, גם כשלא הייתי בארץ.
אני נורא קשורה לאבא שלי, בלב ובנפש, גם לאמא אבל בצורה אחרת, עבדנו על הקשר שלנו, עם אבא זה ריגשי יותר.
אני לא מתעסקת ב"חבל", אבל אני מנסה לפקוח את עיני, ממש חזק, בשביל לראות יותר טוב, אולי אני רוצה לראות מציאות אחרת, שתתן לי את המוטיבציה לחוות דברים חדשים, משהו שידחוף אותי קדימה, לרעיונות מבריקים, להתנסויות חדשות, ואני באמת מאמינה בזה, שאף פעם לא מאוחר, כי אנחנו חיים, כאן ועכשיו, וחבל על כל דקה.
nao posso ficar - אני לא יכולה להישאר כאן, חייבת לנסוע רחוק, לא יכולה לחכות אפילו דקה, מחכים לי במקום אחר, אני הולכת, משאירה הכל מאחור.
לא בקטע של להאשים את ההורים שלי בזה או משהו, פשוט אמרתי לה את זה פשוטו כמשמעו, שהם היו צרכים לשחרר אותי, כשהייתי צעירה יותר ורציתי להישאר בקנדה, כי כבר הייתי שם חצי שנה, והסתדרתי מצויין, הייתה לי עבודה, היה לי איפה לגור, וגם אזרחות אם הייתי רוצה, אבל חזרתי, בגלל המשפחה.
משהו בתוכי תמיד לא הרשה לי לעשות את זה, זה כמו שוטר בראש שאומר לי "אבא שלך נורא יכעס עלייך אם לא תחזרי לארץ, הוא מחכה לך", אל תנטשי.
תמיד הרגשתי שאני חייבת לחיות כאן בארץ, כי להישאר בחו"ל זה כמו בגידה במשפחה שלי ובמולדת, וזו טעות גדולה, כי סגרתי לעצמי כמה אופציות די טובות בחו"ל שיכלו לשפר את רמת החיים שלי, אבל מעולם לא חשבתי לתת לזה צ'אנס אמיתי.
אני חושבת שפשוט לא יכולתי לשאת המחשבה שאבא שלי יכעס עליי, ושהוא יחווה ממני מין סוג של "נטישה", כי גם לי יש חרדת נטישה, ותמיד הרגשתי אותו בלב שלי, גם כשלא הייתי בארץ.
אני נורא קשורה לאבא שלי, בלב ובנפש, גם לאמא אבל בצורה אחרת, עבדנו על הקשר שלנו, עם אבא זה ריגשי יותר.
אני לא מתעסקת ב"חבל", אבל אני מנסה לפקוח את עיני, ממש חזק, בשביל לראות יותר טוב, אולי אני רוצה לראות מציאות אחרת, שתתן לי את המוטיבציה לחוות דברים חדשים, משהו שידחוף אותי קדימה, לרעיונות מבריקים, להתנסויות חדשות, ואני באמת מאמינה בזה, שאף פעם לא מאוחר, כי אנחנו חיים, כאן ועכשיו, וחבל על כל דקה.
nao posso ficar - אני לא יכולה להישאר כאן, חייבת לנסוע רחוק, לא יכולה לחכות אפילו דקה, מחכים לי במקום אחר, אני הולכת, משאירה הכל מאחור.
