אמרתי לעצמי שאני אתאפק
בקושי 5 חודשים עברו מאז שכתבתי כאן את ההודעה האחרונה שלי,אמרתי לעצמי שאני אחכה לפחות חצי שנה אבל העצבים כבר יוצאים החוצה והכי גרוע שאני לא יודעת מה מעצבן אותי,באמת שאני לא יודעת. נראה לי שאני מתגעגעת לחיים הקודמים שהיו לי ולכן אני לא יכולה להיות מאושרת,אני מנסה לשכוח הכל-את כל מה שהיה לי שנה שעברה ואת כל מה שהיה לפני כן ואני לא יכולה,זה משגע אותי. אמרתי לעצמי שאני צריכה לעבור הלאה בחיים ולשים את כל העבר מאחוריי וזה לא עוזר,אני פשוט תקועה שם מאחור מבלי להתקדם. חברה שלי טוענת שאני עושה את זה לעצמי,שאני לא נותנת לעצמי להתקדם כי אני מחליטה להשאר מאחור אבל בעיניי זה לא נכון. אני חושבת שאני ממש משתדלת ואני פשוט לא מצליחה. אני לא מצליחה ליצור לי כאן מסגרת חברתית ראויה,כל הבנות בדירה שלנו מרוחקות אחת מהשנייה. כולן פה כל כך שונות ממני ומהאופי שלי,פתאום כבר אין לי נושאי שיחה משותפים פה עם אף אחת. כולן פה מדברות על החבר שלהן,על יציאות לפאבים,על בניית ציפורניים ואחר כך חוזרות שיכורות. אלוהים ישמור,זה אמור להיות שירות לאומי לבנות דתיות! אז אין לי חבר,נכון. זה לא אומר שצריך לרדת עליי כל הזמן וזה לא אומר שצריך להתעסק עם בנים 24/7 ולהתחיל עם כל דבר שזז,אוף אוף אוף. ואני לא יכולה להפתח פה,אין לי כאן את ההרגשה הנוחה הזאת שאני יכולה לדבר עם אנשים על מה שאני מרגישה. הן לא רעות,הן לא עשו לי כלום,הן דווקא מתייחסות אליי ושואלות לשלומי ואפילו חולקות איתי את האוכל שלהן ואני לא רבה איתן אף פעם ובכל זאת אני עצבנית. וזה הורג אותי שאני כל הזמן צריכה לחייך ולהיות נחמדה לאנשים אחרים,אוף תפסיקו להגיע כבר למוזיאון הזה הרצל לא מעניין אף אחד. מתישהו זה צריך להשתנות,כבר 3 חודשים שאני נמצאת פה ואני מרגישה בדיוק כמו ביום הראשון. ציפיתי להכיר כאן את המקום,את הסביבה אבל אני מרגישה כאן כמו תיירת ואותו הדבר אני גם מרגישה בחיפה,אני פשוט לא שייכת לשום מקום כבר-לא לבית בחיפה ולא לדירה בירושלים. נמאס לי להגיע לדירה ריקה ולבכות בה כשאף אחת לא נמצאת,כי כל יום זה כמעט אותו דבר ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני חושבת שהבעיה היא בי,אני צריכה להשתנות ואני לא מצליחה,יכול להיות שאני גם לא ממש רוצה,אבל למה לי להשתנות כשתמיד הרגשתי טוב בתדמית הקודמת שהייתה לי? ואני גם לא יכולה לשפוך את זה בפני אנשים כי אף אחד לא יבין,אף אחד באמת לא יבין מה אני מרגישה. שיהיה לכולכם יום טוב.
בקושי 5 חודשים עברו מאז שכתבתי כאן את ההודעה האחרונה שלי,אמרתי לעצמי שאני אחכה לפחות חצי שנה אבל העצבים כבר יוצאים החוצה והכי גרוע שאני לא יודעת מה מעצבן אותי,באמת שאני לא יודעת. נראה לי שאני מתגעגעת לחיים הקודמים שהיו לי ולכן אני לא יכולה להיות מאושרת,אני מנסה לשכוח הכל-את כל מה שהיה לי שנה שעברה ואת כל מה שהיה לפני כן ואני לא יכולה,זה משגע אותי. אמרתי לעצמי שאני צריכה לעבור הלאה בחיים ולשים את כל העבר מאחוריי וזה לא עוזר,אני פשוט תקועה שם מאחור מבלי להתקדם. חברה שלי טוענת שאני עושה את זה לעצמי,שאני לא נותנת לעצמי להתקדם כי אני מחליטה להשאר מאחור אבל בעיניי זה לא נכון. אני חושבת שאני ממש משתדלת ואני פשוט לא מצליחה. אני לא מצליחה ליצור לי כאן מסגרת חברתית ראויה,כל הבנות בדירה שלנו מרוחקות אחת מהשנייה. כולן פה כל כך שונות ממני ומהאופי שלי,פתאום כבר אין לי נושאי שיחה משותפים פה עם אף אחת. כולן פה מדברות על החבר שלהן,על יציאות לפאבים,על בניית ציפורניים ואחר כך חוזרות שיכורות. אלוהים ישמור,זה אמור להיות שירות לאומי לבנות דתיות! אז אין לי חבר,נכון. זה לא אומר שצריך לרדת עליי כל הזמן וזה לא אומר שצריך להתעסק עם בנים 24/7 ולהתחיל עם כל דבר שזז,אוף אוף אוף. ואני לא יכולה להפתח פה,אין לי כאן את ההרגשה הנוחה הזאת שאני יכולה לדבר עם אנשים על מה שאני מרגישה. הן לא רעות,הן לא עשו לי כלום,הן דווקא מתייחסות אליי ושואלות לשלומי ואפילו חולקות איתי את האוכל שלהן ואני לא רבה איתן אף פעם ובכל זאת אני עצבנית. וזה הורג אותי שאני כל הזמן צריכה לחייך ולהיות נחמדה לאנשים אחרים,אוף תפסיקו להגיע כבר למוזיאון הזה הרצל לא מעניין אף אחד. מתישהו זה צריך להשתנות,כבר 3 חודשים שאני נמצאת פה ואני מרגישה בדיוק כמו ביום הראשון. ציפיתי להכיר כאן את המקום,את הסביבה אבל אני מרגישה כאן כמו תיירת ואותו הדבר אני גם מרגישה בחיפה,אני פשוט לא שייכת לשום מקום כבר-לא לבית בחיפה ולא לדירה בירושלים. נמאס לי להגיע לדירה ריקה ולבכות בה כשאף אחת לא נמצאת,כי כל יום זה כמעט אותו דבר ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני חושבת שהבעיה היא בי,אני צריכה להשתנות ואני לא מצליחה,יכול להיות שאני גם לא ממש רוצה,אבל למה לי להשתנות כשתמיד הרגשתי טוב בתדמית הקודמת שהייתה לי? ואני גם לא יכולה לשפוך את זה בפני אנשים כי אף אחד לא יבין,אף אחד באמת לא יבין מה אני מרגישה. שיהיה לכולכם יום טוב.