אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות
אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות
סליחה על ההשתפכות. אני לא בדיוק זו שנותנת כאן כתף למשתפכות האחרות, אבל עוקבת באדיקות. הת.ל.מ. שהיה לי הולך ומתקרב. למעשה, הייתי אמורה להכנס לחודש תשיעי עכשיו. בשבועות הראשונים אחרי סופו של ההריון ההוא הייתי בטוחה שזו היתה אפיזודה לא נעימה שעברה. בסך הכל שבוע וחצי של שכרון חושים. הייתי מאוד גאה בעצמי על הקלילות שבה התגברתי על הסיפור. אבל ככל שהת.ל.מ. מתקרב, וככל שהחברות מסביבי הרות ויולדות, אני מרגישה שהתרמיל שלי מתמלא בעוד ועוד אבנים ואני עוד רגע מתמוטטת. חברה שלי ילדה לפני פחות משבוע. ילד שלישי. אחרי תאומים מטיפולים. הריון ספונטאני. כשסיפרתי לה שאיבדתי הריון היא שתקה. חודשיים אחר כך סיפרה לי שהיא בהריון. בעלה לחץ עליה שתספר לי כבר, אבל היא לא כל כך ידעה איך, אחרי שסיפרתי לה על עצמי. היינו אמורות ללדת בהפרש של שבועיים, אם אני זוכרת נכון. נדמה לי שהיא ילדה בערך שבועיים לפני הזמן. עוד לא יצא לי לדבר איתה. כשהתקשרתי היא הניקה. בכיתי הלילה כמו שלא בכיתי מאז סוכות האחרון. קמתי מהמיטה וחשבתי לעצמי - היתה צריכה להיות לי בטן כזאת... אבל הבטן שלי שטוחה, ואם זה לא מספיק, הרחם שלי ברגעים אלה דוחה את הרירית שלו תשעה ימים אחרי הביוץ. איך אחזיק הריון אם בקושי את רירית הרחם אני מחזיקה? הסתכלתי על הגשם בחלון וחשבתי על "גשם הקשב לנשים בחלון", ותהיתי איך הייתי מכינה ילד בן שנתיים ורבע לכך שעוד חודש יוולד לו אח חדש. נזכרתי בעגלת הבובה שקניתי לו בשבוע וחצי המאושרים ההם. זה נשמע לי אז רעיון נפלא. אקנה לו עגלה וזו תהיה עילה לשיחות על תינוקות ועל הטיפול בהם. קינחתי אף, ניגבתי דמעות, התכוונתי לחזור למיטה, ופתאום ראיתי בחושך את העגלה הזו ממש לידי. שבורה, קרועה. סוג די מחורבן קניתי לו, אני מודה. לא יודעת למה לא זרקתי אותה לפח כבר שבע-מאות פעם. בשבוע שקניתי לו את העגלה, שכנה קנתה לבן שלה עגלת סופר-מרקט. לבנים היא לא קונה עגלת בובה, ככה היא אמרה. למה בעצם לא קניתי לו עגלת סופר-מרקט? לפחות היה יכול ללכת לקנות לי תינוק מהסופר. הרי לעשות אחד לבד אני ממילא לא מצליחה.
אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות
סליחה על ההשתפכות. אני לא בדיוק זו שנותנת כאן כתף למשתפכות האחרות, אבל עוקבת באדיקות. הת.ל.מ. שהיה לי הולך ומתקרב. למעשה, הייתי אמורה להכנס לחודש תשיעי עכשיו. בשבועות הראשונים אחרי סופו של ההריון ההוא הייתי בטוחה שזו היתה אפיזודה לא נעימה שעברה. בסך הכל שבוע וחצי של שכרון חושים. הייתי מאוד גאה בעצמי על הקלילות שבה התגברתי על הסיפור. אבל ככל שהת.ל.מ. מתקרב, וככל שהחברות מסביבי הרות ויולדות, אני מרגישה שהתרמיל שלי מתמלא בעוד ועוד אבנים ואני עוד רגע מתמוטטת. חברה שלי ילדה לפני פחות משבוע. ילד שלישי. אחרי תאומים מטיפולים. הריון ספונטאני. כשסיפרתי לה שאיבדתי הריון היא שתקה. חודשיים אחר כך סיפרה לי שהיא בהריון. בעלה לחץ עליה שתספר לי כבר, אבל היא לא כל כך ידעה איך, אחרי שסיפרתי לה על עצמי. היינו אמורות ללדת בהפרש של שבועיים, אם אני זוכרת נכון. נדמה לי שהיא ילדה בערך שבועיים לפני הזמן. עוד לא יצא לי לדבר איתה. כשהתקשרתי היא הניקה. בכיתי הלילה כמו שלא בכיתי מאז סוכות האחרון. קמתי מהמיטה וחשבתי לעצמי - היתה צריכה להיות לי בטן כזאת... אבל הבטן שלי שטוחה, ואם זה לא מספיק, הרחם שלי ברגעים אלה דוחה את הרירית שלו תשעה ימים אחרי הביוץ. איך אחזיק הריון אם בקושי את רירית הרחם אני מחזיקה? הסתכלתי על הגשם בחלון וחשבתי על "גשם הקשב לנשים בחלון", ותהיתי איך הייתי מכינה ילד בן שנתיים ורבע לכך שעוד חודש יוולד לו אח חדש. נזכרתי בעגלת הבובה שקניתי לו בשבוע וחצי המאושרים ההם. זה נשמע לי אז רעיון נפלא. אקנה לו עגלה וזו תהיה עילה לשיחות על תינוקות ועל הטיפול בהם. קינחתי אף, ניגבתי דמעות, התכוונתי לחזור למיטה, ופתאום ראיתי בחושך את העגלה הזו ממש לידי. שבורה, קרועה. סוג די מחורבן קניתי לו, אני מודה. לא יודעת למה לא זרקתי אותה לפח כבר שבע-מאות פעם. בשבוע שקניתי לו את העגלה, שכנה קנתה לבן שלה עגלת סופר-מרקט. לבנים היא לא קונה עגלת בובה, ככה היא אמרה. למה בעצם לא קניתי לו עגלת סופר-מרקט? לפחות היה יכול ללכת לקנות לי תינוק מהסופר. הרי לעשות אחד לבד אני ממילא לא מצליחה.
