אנא התייחסו ברצינות.
שלום לכולם. אני בת 29, נשואה 4 שנים. אני באה ממשפחה נורמלית לחלוטין, גם בעלי. שייכים למעמד הבינוני הממוצע. בעלי הוא אדם מקסים, מצחיק, בחור רציני (לטעמי אף יותר מדי לפעמים), לא מציק, לא רב איתי אף פעם (ולא, אני לא מגזימה, במשך שנה אולי אנחנו רבים פעמיים). פשוט אדם טוב. אנחנו מסתדרים מעולה. הכי טוב שיש. כמו אחים שאוהבים אחד את השני. אני אעשה הכל בשבילו וגם הוא יעשה הכל בשבילי. הוא מעריץ את האדמה שאני דורכת עליה (סליחה על הצניעות-אך זה פשוט כך). ולצערי כאן לדעתי גם טמונה הבעיה – זה לא הדדי, אני פשוט לא נמשכת אליו. אני לא נמשכת לגברים כלל. לפני 5 שנים כשרק הכרנו, נמשכתי אליו מאד. אפילו אני זו שהתעקשתי שנתחתן. פשוט רציתי שהוא יהיה שלי (מאד רכושני מצדי, אני יודעת). מאד אהבתי אותו וזו גם הרגשתי עד היום. כך שפגיעה בו תהיה לי מאד מאד קשה. מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד בגיל היסודי, התרועעתי עם בנים, תמיד מובילה בראש, תמיד כולם אחרי. הייתי הולכת בלי חולצה (עוד לפני שהציצים גדלו כמובן), מנסה להשתין בעמידה (ללא הצלחה), ממש טום-בוי כזו. היינו מטפסים על עצים, רוכבים על אופניים, משחקים כדורסל, כדורגל, הולכים מכות. הבנתם את הרעיון, נכון? אך כשהגעתי לתיכון הסתובבתי רק עם בנות (היינו חבורה של בנות). מצאתי עצמי נמשכת לנשים, כמו למורה שלי, במשך 4 שנים פשוט הערצתי אותה ופנטזתי עליה רבות. היו עוד מקרים שוליים במשך התקופה הזו אך לבי היה שייך למורתי היקרה. גם כשהגעתי לצבא לא הפסקתי להעריץ ולהתאהב כל פעם מחדש, במכ"ית שלי, בתקופת הלימודים וכך הלאה. נכון להיום זה נרגע, פשוט אין בחורות שוות סביבי ביום יום (לצערי הרב) ואני באמת אוהבת את בעלי כך שטוב לי, בגדול. אני אוכל להמשיך בחיי כמו שהם היום. יש לי חיים מאד נוחים, דירה מעוצבת יפיפה עם נוחות מירבית, רכב מהעבודה, בעל שאוהב, משפחה נורמלית, הורים אוהבים. אנחנו אפילו מתכננים כבר ילדים. אה, שכחתי לציין – אין בינינו סקס (כלומר, יחסים מלאים-חדירה). אני תמיד מנשקת אותו ומחבקת, אפילו באה אליו בטענות למה הוא לא מכרכר סביבי, למה הוא לא מדביק לי נשיקות מדי פעם (הוא פשוט טיפוס כזה-צריך להזכיר לו. וכמובן כשהוא כבר באמת רוצה סקס, לי אין כוח, אין חשק ליתר דיוק) אני תמיד מציינת בפניו שאני לא מובן מאליו, ואז כמובן הוא מדביק לי איזה 8 נשיקות עבור כל השבוע הבא. יש לציין גם ששנינו עובדים מאד קשה, חוזרים מאוחר, כך שזה מתאים לי: חיים שזורמים על מי מנוחות, בלי סקס ובעלי אף לא מ קטר. בהתחלה הוא כמובן מאד רצה, ניסינו אך זה לא הלך, אני בתולה, והחדירה היתה קשה. כך שעם הזמן פשוט הפסקנו אך כפי שציינתי קיים מגע פיזי יומיומי (בעיקר מצדי). אז אתם בטח שואלים מה אני רוצה? ובכן עד שאזרתי אומץ לכתוב (כמובן שאני לא אעיז לדבר על הנושא עם מישהו –מאד קשה לי החשיפה) אני פשוט רוצה לקבל פרספקטיבה אולי שונה ממה שאני חשה. אולי תוכלו להאיר את הדברים באור שונה. אני טיפוס שתמיד חשוב לו שכל הסובבים אותי יהיו מאושרים ושיהיו להם חיים טובים. גם אם זה בא לעתים על חשבוני. אין לכם מושג איך הוריי יגיבו אם בתם הבכורה, גוואתם, שהתחתנה ואף הבטיחה ילדים בזמן הקרוב תצא בהצהרה שכזו. איך כל הסביבה שלי תגיב. אני פשוט מתקשה לדמיין זאת. אני בן אדם שאוהב נוחות (כפי שלבטח הבחנתם) כך שאוכל להממשיך לנהל את חיי אך אין בהם תשוקה, אין לי שום חשק לדוגמא להסתער על בעלי. להשכיב אותו. להתרגש כל פעם שאביט בו. להריח אותו. אני יודעת שגם זוגות אחרים מתקשים להתרגש האחד מן השני אחרי 5 שנים. אני יודעת שצריך תמיד לחדש ורענן את היחסים. אני יודעת גם שזו חלק מהבעיה, אך אני לא יודעת אם הבחירה שלי נכונה. ואני מרגישה שהיא פשוט לא. בחרתי במין הלא נכון. הרצון הזה התעורר בי שוב אחרי שקראתי את הסיפורים באתר "סיפורים" (אתר לגאים ולגאות) באינטרנט. זה כ"כ עורר בי את הרצון להיות עם מישהו שאוהב בכל לבי. בכל גופי. בעבר מאד היה לי קשה לשאת את העובדה שאני אשה, שיש לי שדיים, מחזור. תמיד רציתי להיות בן. היום אני כבר התרגלתי, קיבלתי את עצמי. אני באמת שלמה עם עצמי. אך כנראה שנשארו "שרידים" מהעבר , ההתנהגות הנערית, החשיבה הגברית אולי. עד היום מרתיחים אותי המשפטים "הוא מזיין" אך "את מזדיינת". למה תמיד הגברים הם הדומיננטים, השולטים. הם חודרים. אך אנחנו גונחות. נאנחות. יכול להיות שזה קשור לזה שאני תמיד צריכה להיות בשליטה מלאה? ובקיצור נראה לי שעדיין יש לי בעיה עם הסקסואליות שלי. אני גם לא יודעת אם אילו לא פנטזיות, האם אני באמת מסוגלת לשכב עם אשה. לאהוב אשה. אין לי מושג, מעולם לא ניסיתי, לא העזתי. וגם אם תהיה לי הזדמנות לפתח קשר שכזה אני לא חושבת שיהיה לי האומץ להתחיל עם מישהי. להיות היוזמת. אני רוצה לנסות, לטעום את ההרגשה של להיות עם מישהי, אבל פשוט אין לי אומץ, אני מודה. נמאס עליי המצב הזה, הבעיתיות הזו שאני נושאת עמי כבר אולי 15 שנים. אני רוצה לבחור. כך או כך. אך להיות שלמה עם הבחירה שלי. למצות את החיים במלואם. אני בן אדם מאד טוטאלי, אני יודעת. אני רואה שחור ולבן, אף פעם לא אפור. אני יודעת שזה לא הדבר הכי טוב בעולם-אך כזו אני. אני יודעת שאתם בטח חושבים שכל אחד צריך לחיות את החיים שלו, להחליט מה טוב לו בשביל עצמו. אך המחיר נראה כ"כ כבד שאני לא רואה עצמי מסוגלת בכלל לשנות את הדברים, גם אם אני חושבת שבחרתי. נמאס לי לבזבז כ"כ הרבה אנרגיה על הנושא הזה שמציק לי יום יום, אני רוצה לפתור את הבעיה. לחיות טוב עם עצמי, בשלום עם עצמי. בלי ספקות. בלי הרהורים. אני לא רוצה לחיות חיים כפולים. אני אשמח מאד לשמוע מה אתם אומרים. תודה.
שלום לכולם. אני בת 29, נשואה 4 שנים. אני באה ממשפחה נורמלית לחלוטין, גם בעלי. שייכים למעמד הבינוני הממוצע. בעלי הוא אדם מקסים, מצחיק, בחור רציני (לטעמי אף יותר מדי לפעמים), לא מציק, לא רב איתי אף פעם (ולא, אני לא מגזימה, במשך שנה אולי אנחנו רבים פעמיים). פשוט אדם טוב. אנחנו מסתדרים מעולה. הכי טוב שיש. כמו אחים שאוהבים אחד את השני. אני אעשה הכל בשבילו וגם הוא יעשה הכל בשבילי. הוא מעריץ את האדמה שאני דורכת עליה (סליחה על הצניעות-אך זה פשוט כך). ולצערי כאן לדעתי גם טמונה הבעיה – זה לא הדדי, אני פשוט לא נמשכת אליו. אני לא נמשכת לגברים כלל. לפני 5 שנים כשרק הכרנו, נמשכתי אליו מאד. אפילו אני זו שהתעקשתי שנתחתן. פשוט רציתי שהוא יהיה שלי (מאד רכושני מצדי, אני יודעת). מאד אהבתי אותו וזו גם הרגשתי עד היום. כך שפגיעה בו תהיה לי מאד מאד קשה. מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד בגיל היסודי, התרועעתי עם בנים, תמיד מובילה בראש, תמיד כולם אחרי. הייתי הולכת בלי חולצה (עוד לפני שהציצים גדלו כמובן), מנסה להשתין בעמידה (ללא הצלחה), ממש טום-בוי כזו. היינו מטפסים על עצים, רוכבים על אופניים, משחקים כדורסל, כדורגל, הולכים מכות. הבנתם את הרעיון, נכון? אך כשהגעתי לתיכון הסתובבתי רק עם בנות (היינו חבורה של בנות). מצאתי עצמי נמשכת לנשים, כמו למורה שלי, במשך 4 שנים פשוט הערצתי אותה ופנטזתי עליה רבות. היו עוד מקרים שוליים במשך התקופה הזו אך לבי היה שייך למורתי היקרה. גם כשהגעתי לצבא לא הפסקתי להעריץ ולהתאהב כל פעם מחדש, במכ"ית שלי, בתקופת הלימודים וכך הלאה. נכון להיום זה נרגע, פשוט אין בחורות שוות סביבי ביום יום (לצערי הרב) ואני באמת אוהבת את בעלי כך שטוב לי, בגדול. אני אוכל להמשיך בחיי כמו שהם היום. יש לי חיים מאד נוחים, דירה מעוצבת יפיפה עם נוחות מירבית, רכב מהעבודה, בעל שאוהב, משפחה נורמלית, הורים אוהבים. אנחנו אפילו מתכננים כבר ילדים. אה, שכחתי לציין – אין בינינו סקס (כלומר, יחסים מלאים-חדירה). אני תמיד מנשקת אותו ומחבקת, אפילו באה אליו בטענות למה הוא לא מכרכר סביבי, למה הוא לא מדביק לי נשיקות מדי פעם (הוא פשוט טיפוס כזה-צריך להזכיר לו. וכמובן כשהוא כבר באמת רוצה סקס, לי אין כוח, אין חשק ליתר דיוק) אני תמיד מציינת בפניו שאני לא מובן מאליו, ואז כמובן הוא מדביק לי איזה 8 נשיקות עבור כל השבוע הבא. יש לציין גם ששנינו עובדים מאד קשה, חוזרים מאוחר, כך שזה מתאים לי: חיים שזורמים על מי מנוחות, בלי סקס ובעלי אף לא מ קטר. בהתחלה הוא כמובן מאד רצה, ניסינו אך זה לא הלך, אני בתולה, והחדירה היתה קשה. כך שעם הזמן פשוט הפסקנו אך כפי שציינתי קיים מגע פיזי יומיומי (בעיקר מצדי). אז אתם בטח שואלים מה אני רוצה? ובכן עד שאזרתי אומץ לכתוב (כמובן שאני לא אעיז לדבר על הנושא עם מישהו –מאד קשה לי החשיפה) אני פשוט רוצה לקבל פרספקטיבה אולי שונה ממה שאני חשה. אולי תוכלו להאיר את הדברים באור שונה. אני טיפוס שתמיד חשוב לו שכל הסובבים אותי יהיו מאושרים ושיהיו להם חיים טובים. גם אם זה בא לעתים על חשבוני. אין לכם מושג איך הוריי יגיבו אם בתם הבכורה, גוואתם, שהתחתנה ואף הבטיחה ילדים בזמן הקרוב תצא בהצהרה שכזו. איך כל הסביבה שלי תגיב. אני פשוט מתקשה לדמיין זאת. אני בן אדם שאוהב נוחות (כפי שלבטח הבחנתם) כך שאוכל להממשיך לנהל את חיי אך אין בהם תשוקה, אין לי שום חשק לדוגמא להסתער על בעלי. להשכיב אותו. להתרגש כל פעם שאביט בו. להריח אותו. אני יודעת שגם זוגות אחרים מתקשים להתרגש האחד מן השני אחרי 5 שנים. אני יודעת שצריך תמיד לחדש ורענן את היחסים. אני יודעת גם שזו חלק מהבעיה, אך אני לא יודעת אם הבחירה שלי נכונה. ואני מרגישה שהיא פשוט לא. בחרתי במין הלא נכון. הרצון הזה התעורר בי שוב אחרי שקראתי את הסיפורים באתר "סיפורים" (אתר לגאים ולגאות) באינטרנט. זה כ"כ עורר בי את הרצון להיות עם מישהו שאוהב בכל לבי. בכל גופי. בעבר מאד היה לי קשה לשאת את העובדה שאני אשה, שיש לי שדיים, מחזור. תמיד רציתי להיות בן. היום אני כבר התרגלתי, קיבלתי את עצמי. אני באמת שלמה עם עצמי. אך כנראה שנשארו "שרידים" מהעבר , ההתנהגות הנערית, החשיבה הגברית אולי. עד היום מרתיחים אותי המשפטים "הוא מזיין" אך "את מזדיינת". למה תמיד הגברים הם הדומיננטים, השולטים. הם חודרים. אך אנחנו גונחות. נאנחות. יכול להיות שזה קשור לזה שאני תמיד צריכה להיות בשליטה מלאה? ובקיצור נראה לי שעדיין יש לי בעיה עם הסקסואליות שלי. אני גם לא יודעת אם אילו לא פנטזיות, האם אני באמת מסוגלת לשכב עם אשה. לאהוב אשה. אין לי מושג, מעולם לא ניסיתי, לא העזתי. וגם אם תהיה לי הזדמנות לפתח קשר שכזה אני לא חושבת שיהיה לי האומץ להתחיל עם מישהי. להיות היוזמת. אני רוצה לנסות, לטעום את ההרגשה של להיות עם מישהי, אבל פשוט אין לי אומץ, אני מודה. נמאס עליי המצב הזה, הבעיתיות הזו שאני נושאת עמי כבר אולי 15 שנים. אני רוצה לבחור. כך או כך. אך להיות שלמה עם הבחירה שלי. למצות את החיים במלואם. אני בן אדם מאד טוטאלי, אני יודעת. אני רואה שחור ולבן, אף פעם לא אפור. אני יודעת שזה לא הדבר הכי טוב בעולם-אך כזו אני. אני יודעת שאתם בטח חושבים שכל אחד צריך לחיות את החיים שלו, להחליט מה טוב לו בשביל עצמו. אך המחיר נראה כ"כ כבד שאני לא רואה עצמי מסוגלת בכלל לשנות את הדברים, גם אם אני חושבת שבחרתי. נמאס לי לבזבז כ"כ הרבה אנרגיה על הנושא הזה שמציק לי יום יום, אני רוצה לפתור את הבעיה. לחיות טוב עם עצמי, בשלום עם עצמי. בלי ספקות. בלי הרהורים. אני לא רוצה לחיות חיים כפולים. אני אשמח מאד לשמוע מה אתם אומרים. תודה.
אם הוא נשאר איתה 4 שנים ולא זיין מהצד. נגיד שזה באמת ככה...).
