אנחנו,ההורים -נקודה קריטית.
- פותח הנושא חייכנית2
- פורסם בתאריך
אנחנו,ההורים -נקודה קריטית.
ההודעה של אורית שעדיין במורד העמוד הנוכחי,
[URL]http://www.tapuz.co.il/forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=74&MessageId=177941619[/URL]
הודעה זו מביאה אותי לחשוב בכל הימים האחרונים.כתבתי שם משהו,בתגובה אבל נראה לי שלא די חזק.ואני פותחת הודעה חדשה על מנת שדעתי תישמע בבירור..
אורית תיארה בצורה מאד פלסטית סוג של אי שקט שמלווה את הבנות שלה,ולפי התגובות [ולא רק]מסתבר שמלווה גם אותנו,גם כאשר הקשיים של הילדים שלנו אינם קיצוניים.משהו חסר,משהו לא נוח,משהו לא שקט. הצורך האימהי להיטיב מביא אותנו לרצות בפיתרון ברור וחד משמעי. לפעמים הולכים בעטיו לריפוי בעיסוק,לפעמים הולכים לטיפול רגשי,ועוד ועוד.אבל לדעתי כל הליכה לחוג כזה ומומחיות אחרת צריך להיות במסגרת חשיבה שהתשובה האולטימטיבית היא אנחנו וטיב הקשר שאנחנו בונים עם הילדים שלנו.לא אחת אני שומעת אמא שאומרת "כשאני מתעצבנת אני מודה,אני לא עומדת בזה ואומרת לילד/ה שלי משהו שאחר כך אני מתחרטת עליו מאד" או 'לי חשוב שילמדו ואם הם לא לומדים אני מגיבה ומגיבה רע". " אני 'מתקרצצת' כשאני דואגת ומחטטת בנשמה- אין מה לעשות,זאת אני ..."איך שאנחנו מתעצבנים....איך שאנחנו מגיבים למה שחשוב לנו ולא נעשה כמו שהיינו מצפים...איך שאנחנו בכלל הורים,זאת האיכות שעבור ילדינו משמעותית עד מאד.מפני שהכשל המשמעותי ביותר היה לילדינו עם הדמויות שעזבו אותם או נטשו אותם ,ואת התיקון,את הקשר הטוב והמאוזן,הם מחפשים מאיתנו ובנו כמבוגרים שחיבקו אותם במשפחה לתמיד .אז למרות שהאימוץ קורא להשכיל בהרבה עניינים חיצוניים לנו,האימון המרכזי לדעתי,הוא לגבי מרחב ההורות שלנו.הרבה פעמים זה קשור לאיך שאנחנו היינו ילדים ,וגם למה שאנחנו למדנו מההורים שלנו. ולפעמים מה שהבטחנו לעצמנו שלא נעשה- את זה בדיוק אנחנו עושים...למגינת ליבנו.אני קוראת להחזיר את מוקד ותהליך העבודה פנימה. אל עצמנו.כי אנחנו ה'מוציאים והמביאים' ובידנו השפעה רבה מאד על ילדינו ,בוודאי בגילאים הצעירים אבל גם הלאה.איך נהיה אנחנו הורים משמעותיים וטובים יותר לילדינו- התשובה היא ספיציפית מאד בהתאם למי אנחנו ומי ילדינו .
בחזרה לאורית- מכל כתבייך שקראתי את נשמעת אמא מאד אוהבת ורגישה לצרכי הילדות שלך.בעיני המשך עיקבי של הדרך שבה את הולכת,כפי שנשקפת מהפוסטים שלך,היא תשובה הולמת מאד למצבים שתיארת בצורה כה אמינה.לאט לאט הילדות מפנימות וסופגות,גם כשבמילימטר היומיומי לא תמיד את מוצאת הוכחה חותכת לכך.
ההודעה של אורית שעדיין במורד העמוד הנוכחי,
[URL]http://www.tapuz.co.il/forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=74&MessageId=177941619[/URL]
הודעה זו מביאה אותי לחשוב בכל הימים האחרונים.כתבתי שם משהו,בתגובה אבל נראה לי שלא די חזק.ואני פותחת הודעה חדשה על מנת שדעתי תישמע בבירור..
אורית תיארה בצורה מאד פלסטית סוג של אי שקט שמלווה את הבנות שלה,ולפי התגובות [ולא רק]מסתבר שמלווה גם אותנו,גם כאשר הקשיים של הילדים שלנו אינם קיצוניים.משהו חסר,משהו לא נוח,משהו לא שקט. הצורך האימהי להיטיב מביא אותנו לרצות בפיתרון ברור וחד משמעי. לפעמים הולכים בעטיו לריפוי בעיסוק,לפעמים הולכים לטיפול רגשי,ועוד ועוד.אבל לדעתי כל הליכה לחוג כזה ומומחיות אחרת צריך להיות במסגרת חשיבה שהתשובה האולטימטיבית היא אנחנו וטיב הקשר שאנחנו בונים עם הילדים שלנו.לא אחת אני שומעת אמא שאומרת "כשאני מתעצבנת אני מודה,אני לא עומדת בזה ואומרת לילד/ה שלי משהו שאחר כך אני מתחרטת עליו מאד" או 'לי חשוב שילמדו ואם הם לא לומדים אני מגיבה ומגיבה רע". " אני 'מתקרצצת' כשאני דואגת ומחטטת בנשמה- אין מה לעשות,זאת אני ..."איך שאנחנו מתעצבנים....איך שאנחנו מגיבים למה שחשוב לנו ולא נעשה כמו שהיינו מצפים...איך שאנחנו בכלל הורים,זאת האיכות שעבור ילדינו משמעותית עד מאד.מפני שהכשל המשמעותי ביותר היה לילדינו עם הדמויות שעזבו אותם או נטשו אותם ,ואת התיקון,את הקשר הטוב והמאוזן,הם מחפשים מאיתנו ובנו כמבוגרים שחיבקו אותם במשפחה לתמיד .אז למרות שהאימוץ קורא להשכיל בהרבה עניינים חיצוניים לנו,האימון המרכזי לדעתי,הוא לגבי מרחב ההורות שלנו.הרבה פעמים זה קשור לאיך שאנחנו היינו ילדים ,וגם למה שאנחנו למדנו מההורים שלנו. ולפעמים מה שהבטחנו לעצמנו שלא נעשה- את זה בדיוק אנחנו עושים...למגינת ליבנו.אני קוראת להחזיר את מוקד ותהליך העבודה פנימה. אל עצמנו.כי אנחנו ה'מוציאים והמביאים' ובידנו השפעה רבה מאד על ילדינו ,בוודאי בגילאים הצעירים אבל גם הלאה.איך נהיה אנחנו הורים משמעותיים וטובים יותר לילדינו- התשובה היא ספיציפית מאד בהתאם למי אנחנו ומי ילדינו .
בחזרה לאורית- מכל כתבייך שקראתי את נשמעת אמא מאד אוהבת ורגישה לצרכי הילדות שלך.בעיני המשך עיקבי של הדרך שבה את הולכת,כפי שנשקפת מהפוסטים שלך,היא תשובה הולמת מאד למצבים שתיארת בצורה כה אמינה.לאט לאט הילדות מפנימות וסופגות,גם כשבמילימטר היומיומי לא תמיד את מוצאת הוכחה חותכת לכך.
אנחנו ההורים
יש לנו תפקיד. מאחר ובגידול ילדים מדובר בעצם בדיני נפשות עלינו למלא את תפקיד ההורה כמיטב יכולתנו.
הילדים שאימצנו הגיעו עם חסרים, אין על זה ויכוח. חלק מהחסרים ניתן למלא. חלק מהפגיעות ניתן לתקן. לכן עלינו להיות קשובים, מסורים, משקיעים. לכן עלינו גם להיעזר בגורמים חיצוניים, אך האחריות היא שלנו ועלינו.
עם זאת לא הכל תלוי בנו. לילדינו יש חלק מן החיים בו לא היינו קיימים. יש בחלק הזה דברים שלא נוכל לתקן. מה שאני מנסה להגיד זה שהורות טובה היא חיונית, אך איננה מבטיחה תיקון כולל. היא מבטיחה קידום ככל שניתן לקדם את הילד, אך יתכן שיש לילדים מסוימים צלקות שתישארנה לתמיד. אני כותבת את זה כדי לחסוך רגש אשמה מהורים משקיענים שעלולים לחשוב שעדיין לא עשו טוב.
יש לנו תפקיד. מאחר ובגידול ילדים מדובר בעצם בדיני נפשות עלינו למלא את תפקיד ההורה כמיטב יכולתנו.
הילדים שאימצנו הגיעו עם חסרים, אין על זה ויכוח. חלק מהחסרים ניתן למלא. חלק מהפגיעות ניתן לתקן. לכן עלינו להיות קשובים, מסורים, משקיעים. לכן עלינו גם להיעזר בגורמים חיצוניים, אך האחריות היא שלנו ועלינו.
עם זאת לא הכל תלוי בנו. לילדינו יש חלק מן החיים בו לא היינו קיימים. יש בחלק הזה דברים שלא נוכל לתקן. מה שאני מנסה להגיד זה שהורות טובה היא חיונית, אך איננה מבטיחה תיקון כולל. היא מבטיחה קידום ככל שניתן לקדם את הילד, אך יתכן שיש לילדים מסוימים צלקות שתישארנה לתמיד. אני כותבת את זה כדי לחסוך רגש אשמה מהורים משקיענים שעלולים לחשוב שעדיין לא עשו טוב.
אני מרגישה, חייכנית, שאני לא לגמרי מסכימה עם דברייך.
אני חושבת שאפשר להבין ממה שכתבת שהכל תלוי אך ורק בנו כהורים, ושאם למרות כל מאמצינו לא הצלחנו לפתור את כל הבעיות בכוחות עצמנו (או בכלל) סימן שכשלנו בתפקידנו ושזו אחריותנו ואשמתנו הבלעדית. כפי שכבר נכתב, לא הכל תלוי בנו ולא הכל ניתן לתקן בכוחות עצמנו, או בכלל. כולנו רק בני אדם ויכולים לעשות כמיטב יכולתנו, ובהחלט כן להיעזר באנשי מקצוע מתי והיכן שצריך, כי אף אחד מאיתנו, רק מעצם היותו הורה, אינו מושלם ואינו כל יודע או כל יכול. לדעתי החוכמה היא לדעת מתי ההתמודדות היא מעבר לכוחותינו וכן יש צורך להיעזר בגורם חיצוני. אף אדם בודד, אוהב ומשקיע ובעל רצון טוב ככל שיהיה, אינו יכול לדעת הכל ולהיות מסוגל לכל. אני חושבת שחשוב שגם נדע ונקבל את המגבלות שלנו ונבין שלכולנו יש כאלה, שכך כולנו בנויים, ואין זו אשמתנו. נכון מאוד, חשוב שנשקיע בילדינו ובטיפוח הקשר איתם את המירב והמיטב שאנחנו יכולים, ואין כל עוררין על כך, אך גם חשוב שנפרגן לעצמנו ושלא נהיה אכולים ברגשות אשם. גם אנחנו ההורים רק בני אדם וגם לנו מותר להיות לא מושלמים, לטעות לפעמים או לא לדעת איך מתמודדים או פותרים מצבים מסוימים (וכן, גם שלא לכל המצבים יש פתרון, למרות כל הרצון הטוב). ואף פעם אין עלינו להתבייש בצורך לבקש עזרה ולהשתמש בה.
אני חושבת שאפשר להבין ממה שכתבת שהכל תלוי אך ורק בנו כהורים, ושאם למרות כל מאמצינו לא הצלחנו לפתור את כל הבעיות בכוחות עצמנו (או בכלל) סימן שכשלנו בתפקידנו ושזו אחריותנו ואשמתנו הבלעדית. כפי שכבר נכתב, לא הכל תלוי בנו ולא הכל ניתן לתקן בכוחות עצמנו, או בכלל. כולנו רק בני אדם ויכולים לעשות כמיטב יכולתנו, ובהחלט כן להיעזר באנשי מקצוע מתי והיכן שצריך, כי אף אחד מאיתנו, רק מעצם היותו הורה, אינו מושלם ואינו כל יודע או כל יכול. לדעתי החוכמה היא לדעת מתי ההתמודדות היא מעבר לכוחותינו וכן יש צורך להיעזר בגורם חיצוני. אף אדם בודד, אוהב ומשקיע ובעל רצון טוב ככל שיהיה, אינו יכול לדעת הכל ולהיות מסוגל לכל. אני חושבת שחשוב שגם נדע ונקבל את המגבלות שלנו ונבין שלכולנו יש כאלה, שכך כולנו בנויים, ואין זו אשמתנו. נכון מאוד, חשוב שנשקיע בילדינו ובטיפוח הקשר איתם את המירב והמיטב שאנחנו יכולים, ואין כל עוררין על כך, אך גם חשוב שנפרגן לעצמנו ושלא נהיה אכולים ברגשות אשם. גם אנחנו ההורים רק בני אדם וגם לנו מותר להיות לא מושלמים, לטעות לפעמים או לא לדעת איך מתמודדים או פותרים מצבים מסוימים (וכן, גם שלא לכל המצבים יש פתרון, למרות כל הרצון הטוב). ואף פעם אין עלינו להתבייש בצורך לבקש עזרה ולהשתמש בה.
משתפרת וקאלה יקרות
קודם כל תודה שטרחתן והתייחסתן.
שנית אני מבקשת להבהיר- שתיכן כתבתן על 'הורים משקיעים'.אני פחות דיברתי על השקעה במובן הרגיל והרבה יותר על מודעות עצמית אמיתית להורות. למשל - נניח אם שבפועל משקיעה הרבה בחוגים של אחר צהריים ,ובמוטוריקה גסה ועדינה...ובחברים לילד/ה א----ב---ל לגמרי בפנים היא 'הרוסה' מעד כמה מי שאיתה שונה ממי שייחלה לו בתקופת ההמתנה ,עד כמה הוא/היא מביאים אותה ל'סרטים',עד כמה השתנו חייה לבלי הכר מאז האימוץ וכו. היא לא דווקא מטפלת בכל אלה אלא מעשירה עוד ועוד את ילדה/ילדתה בהעסקות למיניהן אחרי הצהריים,בה בשעה שהילד/ה כמה/ה להתייחסות ישירה ומיטיבה מאמא,כמה שיותר כדי לבנות את עצמו/ה לכיוון המשך התפתחות תקינה ככל האפשר.אני מתכוונת לכך שהקשר המרכזי בינינו לבין הילדים שלנו הוא הכי הכי חשוב,שבקשר הזה הוא ואנחנו ,ושגם את עצמנו עלינו לטפח בהקשר לקשר.
אחרת ,בסופו של דבר תיסכול ממקום לא מודע או חצי לא מודע לנו יצא על הילד ,מבלי שנרצה ונתכוון,או שפשוט יחווה במשושיו העדינים לעיתים שהוא/היא לעיתים קרובות לא 'בראש' של אמא.
לא התכוונתי למושלמות.גם לא לחתירה למושלמות. אלא לחתירה להבנה מה אנחנו משליכים על הילד שלנו בבלי דעת,מה קשה לנו לקבל אצלו ובאורחות חיינו החדשים
איך נקשיב לו נכון וטוב וכו וכו. העניין אינו רק 'הילד שלנו' אלא 'אנחנו והוא'.המושג אטא'צמנט שמדברים עליו כפגוע בשל הנטישה הראשונית והיסטוריית בית הילדים וזקוק לשיקום ,הוא מושג שמתייחס אל הילד,אלינו ואל מה שבינינו.במובן זה,גישות כלליות שונות שנותנות כלים 'לכולם' [אדלר ועוד] הן חלקיות. חשוב לפתח רגישות והקשבה למי שהילד הייחודי שלנו. ולמי שאנחנו.ולקשר הייחודי שנובט ומתעצם בינינו.
קודם כל תודה שטרחתן והתייחסתן.
שנית אני מבקשת להבהיר- שתיכן כתבתן על 'הורים משקיעים'.אני פחות דיברתי על השקעה במובן הרגיל והרבה יותר על מודעות עצמית אמיתית להורות. למשל - נניח אם שבפועל משקיעה הרבה בחוגים של אחר צהריים ,ובמוטוריקה גסה ועדינה...ובחברים לילד/ה א----ב---ל לגמרי בפנים היא 'הרוסה' מעד כמה מי שאיתה שונה ממי שייחלה לו בתקופת ההמתנה ,עד כמה הוא/היא מביאים אותה ל'סרטים',עד כמה השתנו חייה לבלי הכר מאז האימוץ וכו. היא לא דווקא מטפלת בכל אלה אלא מעשירה עוד ועוד את ילדה/ילדתה בהעסקות למיניהן אחרי הצהריים,בה בשעה שהילד/ה כמה/ה להתייחסות ישירה ומיטיבה מאמא,כמה שיותר כדי לבנות את עצמו/ה לכיוון המשך התפתחות תקינה ככל האפשר.אני מתכוונת לכך שהקשר המרכזי בינינו לבין הילדים שלנו הוא הכי הכי חשוב,שבקשר הזה הוא ואנחנו ,ושגם את עצמנו עלינו לטפח בהקשר לקשר.
אחרת ,בסופו של דבר תיסכול ממקום לא מודע או חצי לא מודע לנו יצא על הילד ,מבלי שנרצה ונתכוון,או שפשוט יחווה במשושיו העדינים לעיתים שהוא/היא לעיתים קרובות לא 'בראש' של אמא.
לא התכוונתי למושלמות.גם לא לחתירה למושלמות. אלא לחתירה להבנה מה אנחנו משליכים על הילד שלנו בבלי דעת,מה קשה לנו לקבל אצלו ובאורחות חיינו החדשים
איך נקשיב לו נכון וטוב וכו וכו. העניין אינו רק 'הילד שלנו' אלא 'אנחנו והוא'.המושג אטא'צמנט שמדברים עליו כפגוע בשל הנטישה הראשונית והיסטוריית בית הילדים וזקוק לשיקום ,הוא מושג שמתייחס אל הילד,אלינו ואל מה שבינינו.במובן זה,גישות כלליות שונות שנותנות כלים 'לכולם' [אדלר ועוד] הן חלקיות. חשוב לפתח רגישות והקשבה למי שהילד הייחודי שלנו. ולמי שאנחנו.ולקשר הייחודי שנובט ומתעצם בינינו.
חייכנית יקרה, אני מאמינה שהבנתי את כוונתך גם קודם.
ברור שהמודעות העצמית שלנו, ובפרט המודעות העצמית שלנו בכל הקשור לאופן שבו אנו מתייחסים ומתקשרים עם הילדים, והרגישות לצרכים שלהם, הן חשובות מאוד, וכך גם השליטה העצמית שלנו. אך יחד עם זאת, לכל אדם אישיות ואופי מסוימים, וגם המודעות העצמית אינה תמיד מספיקה כדי לחולל שינוי בטבע המהותי שלנו. אני לא חושבת שעצם זה שאנו הורים, או הורים מאמצים בפרט, מאפשר לנו בדרך נס להפוך את עורנו ולהפסיק לחוש צורך לבטא לפעמים כעס ותסכול גם בסביבת ילדינו המאומצים (ושוב, אני כמובן לא מדברת על תגובות קיצוניות ומוגזמות, אלא על תגובות נורמליות המאפיינות אותנו באשר אנחנו בני אדם). אני חושבת שזה טבעי ובלתי נמנע שבקרב אנשים החיים יחד תהיה לפעמים הוצאת תסכול או כעס הדדית, גם איפוק וריסון מלאכותיים מתמידים בניגוד לאופי ולטבע שלנו עלולים לפעמים להזיק. כל דבר טוב במידה. עלינו גם להיות אנו עצמנו ולא לחוש על כך רגשי אשם מיותרים. אני מאמינה שברוב המקרים בני אדם, כולל ילדינו המאומצים, כן בנויים להתמודד עם המצבים האמיתיים והאנושיים שעצם היותנו בני אדם, עם מזג ותגובות אנושיים, מזמן לנו, וגם במקרה שנצליח לכפות על עצמנו איפוק וריסון מוגזמים המנוגדים לטבענו, הילדים יחושו בכך ולא בהכרח ייצאו נשכרים.
ברור שהמודעות העצמית שלנו, ובפרט המודעות העצמית שלנו בכל הקשור לאופן שבו אנו מתייחסים ומתקשרים עם הילדים, והרגישות לצרכים שלהם, הן חשובות מאוד, וכך גם השליטה העצמית שלנו. אך יחד עם זאת, לכל אדם אישיות ואופי מסוימים, וגם המודעות העצמית אינה תמיד מספיקה כדי לחולל שינוי בטבע המהותי שלנו. אני לא חושבת שעצם זה שאנו הורים, או הורים מאמצים בפרט, מאפשר לנו בדרך נס להפוך את עורנו ולהפסיק לחוש צורך לבטא לפעמים כעס ותסכול גם בסביבת ילדינו המאומצים (ושוב, אני כמובן לא מדברת על תגובות קיצוניות ומוגזמות, אלא על תגובות נורמליות המאפיינות אותנו באשר אנחנו בני אדם). אני חושבת שזה טבעי ובלתי נמנע שבקרב אנשים החיים יחד תהיה לפעמים הוצאת תסכול או כעס הדדית, גם איפוק וריסון מלאכותיים מתמידים בניגוד לאופי ולטבע שלנו עלולים לפעמים להזיק. כל דבר טוב במידה. עלינו גם להיות אנו עצמנו ולא לחוש על כך רגשי אשם מיותרים. אני מאמינה שברוב המקרים בני אדם, כולל ילדינו המאומצים, כן בנויים להתמודד עם המצבים האמיתיים והאנושיים שעצם היותנו בני אדם, עם מזג ותגובות אנושיים, מזמן לנו, וגם במקרה שנצליח לכפות על עצמנו איפוק וריסון מוגזמים המנוגדים לטבענו, הילדים יחושו בכך ולא בהכרח ייצאו נשכרים.
דניאלהI11111
New member
כשחור שחור פוגש חור אפור
מסכימה מאד עם דברי כולכן.
ועוד תופעה: לעיתים קרובות אני רואה שיש אמהות שכל נושא האטצ'מנט לא ממש חזק אצלן עוד מלפני האימוץ. שגם הן לא ליקקו דבש בילדותן או שגם להן נקודות חולשה בדימוי העצמי האימהי ובכלל, חלקן אחרי שנות עקרות וכולי. כלומר גם להן חור אפור משלהן.
ואז מגיע ילד מתוק שאמור היה להיות תיקון לכאבים שונים וחסכים וסדקים בדימוי העצמי. שאמור היה להיות כל עולמה והגאווה של אמא והסוף הטוב להרבה תסריטים מורכבים.
אך גם הוא מגיע עם חור שחור משלו, עם חסכים, עם כאבים, עם חוויות נטישה וארעיות ואמון בסיסי פגוע.
ואז לא תמיד החיבור בניהם הוא מיטבי:
אמהות כאלו לעיתים חוות את התנהגותו המורכבת של הילד המתוק לא רק כמביעה מצוקה וכאב עצומים, אלא גם כאיום על האם ועל תפקודה האימהי. זה מתחבר לה לאותם כשלים בדימוי העצמי שגם כך היא חשה ונחווה כאיום על עצם אישיותה ותפקודה כאמא.
וממקום כזה קשה להיות אם מיטיבה ולהכיל בסבלנות אין קץ ובאהבה אין סופית את התקפי הזעם או הבכי או הכאוס הפנימי.
מסכימה מאד עם דברי כולכן.
ועוד תופעה: לעיתים קרובות אני רואה שיש אמהות שכל נושא האטצ'מנט לא ממש חזק אצלן עוד מלפני האימוץ. שגם הן לא ליקקו דבש בילדותן או שגם להן נקודות חולשה בדימוי העצמי האימהי ובכלל, חלקן אחרי שנות עקרות וכולי. כלומר גם להן חור אפור משלהן.
ואז מגיע ילד מתוק שאמור היה להיות תיקון לכאבים שונים וחסכים וסדקים בדימוי העצמי. שאמור היה להיות כל עולמה והגאווה של אמא והסוף הטוב להרבה תסריטים מורכבים.
אך גם הוא מגיע עם חור שחור משלו, עם חסכים, עם כאבים, עם חוויות נטישה וארעיות ואמון בסיסי פגוע.
ואז לא תמיד החיבור בניהם הוא מיטבי:
אמהות כאלו לעיתים חוות את התנהגותו המורכבת של הילד המתוק לא רק כמביעה מצוקה וכאב עצומים, אלא גם כאיום על האם ועל תפקודה האימהי. זה מתחבר לה לאותם כשלים בדימוי העצמי שגם כך היא חשה ונחווה כאיום על עצם אישיותה ותפקודה כאמא.
וממקום כזה קשה להיות אם מיטיבה ולהכיל בסבלנות אין קץ ובאהבה אין סופית את התקפי הזעם או הבכי או הכאוס הפנימי.
הי דניאלה
אני ממש נדהמת איך ניסחת בדיוק תחושות מחשבות והשגות שלי. גם אני חושבת במונחי פגיעות מצטברת של אם כשפוגשת פגיעות של הילד שאימצה.
[כמובן אין זו הכללה לגבי כולם,אני מגיבה לדברייך החכמים].. נדמה לי שלעיתים שמרב כמיהה של שנים לתהליך של נורמאליציה במשפחה ,לא תמיד יש את האומץ והרצון לטפל בכאבים הפנימייםמתוך הבנה אמיתית שידובר בתהליך מיטיב. ויש גם כל כך הרבה דברים אחרים ,חיצוניים יותר שחייבים לשים אליהם לב וקשורים גם הם לעובדה שאימצנו,לכן לעיתים קרובות אותה פגיעות פנימית קיימת,נוכחת אבל לא מטופלת וחבל.
אני ממש נדהמת איך ניסחת בדיוק תחושות מחשבות והשגות שלי. גם אני חושבת במונחי פגיעות מצטברת של אם כשפוגשת פגיעות של הילד שאימצה.
[כמובן אין זו הכללה לגבי כולם,אני מגיבה לדברייך החכמים].. נדמה לי שלעיתים שמרב כמיהה של שנים לתהליך של נורמאליציה במשפחה ,לא תמיד יש את האומץ והרצון לטפל בכאבים הפנימייםמתוך הבנה אמיתית שידובר בתהליך מיטיב. ויש גם כל כך הרבה דברים אחרים ,חיצוניים יותר שחייבים לשים אליהם לב וקשורים גם הם לעובדה שאימצנו,לכן לעיתים קרובות אותה פגיעות פנימית קיימת,נוכחת אבל לא מטופלת וחבל.
Noga Lavie
New member
מוזרה לי הגדרת "השקעה במובן הרגיל"
אולי כי אצלנו יש התנגדות חזקה לחוג באשר הוא חוג, והכוונה היא בהחלט ל*אצלנו*. זיו אינה רוצה ללכת לחוגים, ואילו אני נחרדת מכמויות החוגים שאני רואה אצל ילדים אחרים. אבל גם ללא התנגדות זו, נראה לי מוזר ש"השקעה במובן הרגיל" היא לקיחה לעוד ועוד עיסוקים במקום לדבר עם הילד ישירות. לא מכירה תפיסה בה חוסר יחס אישי נחשבת להשקעה בילד.
אולי כי אצלנו יש התנגדות חזקה לחוג באשר הוא חוג, והכוונה היא בהחלט ל*אצלנו*. זיו אינה רוצה ללכת לחוגים, ואילו אני נחרדת מכמויות החוגים שאני רואה אצל ילדים אחרים. אבל גם ללא התנגדות זו, נראה לי מוזר ש"השקעה במובן הרגיל" היא לקיחה לעוד ועוד עיסוקים במקום לדבר עם הילד ישירות. לא מכירה תפיסה בה חוסר יחס אישי נחשבת להשקעה בילד.
אני גם לא מכירה גישה שלפיה השקעה פירושה שליחה לחוגים במקום יחס אישי. יש ילדים שאוהבים חוגים או מוכשרים בתחום מסוים שלהוריהם אין בו ידע ויכולת, ואני בעד לשלוח לחוגים במצב כזה. לדעתי, כל עוד הילד נהנה וזה עונה אצלו על איזשהו צורך, זה אפילו רצוי. אך אם הילד עצמו לא רוצה ללכת לחוג - ברור שאין מה להכריח אותו, וזה עלול להיות אפילו מזיק. אבל בכל מקרה לדעתי לכל הורה בר דעת ברור שחוג אינו יכול להחליף חינוך ויחס הורי, מקסימום להוסיף מעבר.
חוג אף פעם לא היה אצלי במקום
אלא בנוסף. ולגבי המינון של החוגים אני חושבת שזה תלוי גם בילד ובאופיו.
זיו לא רוצה חוגים וזה בסדר. הגדולה שלי לעומתה חיית חוגים. היא רוקדת בלהקה שלוש פעמים בשבוע ואם הייתי מסכימה יתה רוצה גם חוג קרמיקה וחוג פיתוח קול וחוג ציור וחוג ישול. אני חושבת שכל עוד ילד רוצה ולא נפגעים תחומי תפקוד אחרים ניתן לאפשר יותר מחוג אחד.
אלא בנוסף. ולגבי המינון של החוגים אני חושבת שזה תלוי גם בילד ובאופיו.
זיו לא רוצה חוגים וזה בסדר. הגדולה שלי לעומתה חיית חוגים. היא רוקדת בלהקה שלוש פעמים בשבוע ואם הייתי מסכימה יתה רוצה גם חוג קרמיקה וחוג פיתוח קול וחוג ציור וחוג ישול. אני חושבת שכל עוד ילד רוצה ולא נפגעים תחומי תפקוד אחרים ניתן לאפשר יותר מחוג אחד.
אם כבר את מזכירה את הדיון ההוא,
נוספה לשם לאחרונה תגובה של למהלא11, שהיא בת מאומצת שבטח רבים פספסו כי השרשור כבר היה בעמוד השני ולא קפץ, וחבל לפספס אותה.
נוספה לשם לאחרונה תגובה של למהלא11, שהיא בת מאומצת שבטח רבים פספסו כי השרשור כבר היה בעמוד השני ולא קפץ, וחבל לפספס אותה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.