ציףציף1000
New member
אנחנו והם: הווילג' גרין מול פייפר
והפעם, מעמיד holo לשיפוטכם שני אלבומים גדולים (לטעמי): ה-Village Green Preservation Society של הקינקס, ו-Piper at the Gates of Dawn של הפלויד. וכך כותב הולו: ההשוואה שאני בחרתי בה היא בין ה village green (שם ארוך מדי) של הקינקס(1968), לבין הפייפר/חלילן של הפלוידים(1967). שניהם אלבומים מאוד אהובים עלי, ומבחינתי הם האלבומים שמצליחים להעביר בצורה הכי טובה את הרוח והקסם הבריטי. אפשר לומר שקסם זה הדבר שהכי מאפיין את שתי הלהקות האלה (אני מדבר על פינק פלויד של בארט). שני האלבומים סובבים סביב הנוסטלגיה והילדות, כשכל אחד עושה זאת בצורה שונה. סיד בארט לוקח אותנו באלבומו אל עולם של פנטזיות ואגדות מעולם הילדות, עולם של מלכים, חתולים מגניבים, גמדים ששותים יין ובמיוחד גמד ששמו גרימבל גרמבל, דחליל בודד שננטש לו, ושיר אהבה גאוני שסוגר את האלבום. המילים המעולות, החריזה הנהדרת והמוזיקה הפסיכדלית יחד עם המבטא הבריטי הכבד מצליחים ליצור אלבום נאיבי וילדותי, אבל גם חכם ובוגר, שאם מתאמצים קצת, מוצאים מישהו קצת פגוע ורגיש שבסה"כ רוצה שיבינו אותו. לעומתו, עומד מולנו מר דייויס, ברנש מגניב ביותר, והפעם נותן לנו הצצה אישית יותר אל עולם הילדות שלו- נוסטלגיה, גיבורי ילדות שנשכחו, תמונות שנחקקו בזיכרון, הסתלבט שבישיבה על גדות הנהר, חוות חיות, שמיים גדולים מעל כולם, מוניקה, דייזי האהובה, וגם באלבום הזה מופיע חתול יוצא מן הכלל. בדומה לפייפר, מדובר באלבום צבעוני ומלא שירים קצרים ומקסימים. אבל זה לא מסתיים בכך. בשני המקרים יש משהו מתחת, משהו מעבר למוזיקה טובה (שגם היא ענקית). מאחורי כל שיר, יותר בגלוי ופחות בגלוי, קולטים את האכזבה והגעגועים לעולם שאיננו עוד. המחיר שמשלמים בעקבות התהילה. אותה הרגשה שמרגישים כשחוזרים לבקר את הבית והשכונה הישנים, ולא מזהים כלום, כי הכל כבר השתנה. הבחירה של בשני האלבומים האלה היא גם אישית. שניהם אלבומים שגורמים לי לחייך, אבל גם לחשוב. לפייפר לקח לי זמן להתחבר, לווילג´ גרין התחברתי על השמיעה הראשונה. לא יודע אם זה אומר משהו על איכות האלבום, אולי יותר על הטעם שלי. ובכל זאת, שניהם אלבומים מצויינים שעומדים באותו קנה מדה של אכויות בנושא בו הם דנים, רק שכל להקה לקחה את זה למקום אחר. ----------------------------------------------------------------------------------- אז מה דעתכם על שני האלבומים האלו? מי עדיף בעיניכם, ולמה?
והפעם, מעמיד holo לשיפוטכם שני אלבומים גדולים (לטעמי): ה-Village Green Preservation Society של הקינקס, ו-Piper at the Gates of Dawn של הפלויד. וכך כותב הולו: ההשוואה שאני בחרתי בה היא בין ה village green (שם ארוך מדי) של הקינקס(1968), לבין הפייפר/חלילן של הפלוידים(1967). שניהם אלבומים מאוד אהובים עלי, ומבחינתי הם האלבומים שמצליחים להעביר בצורה הכי טובה את הרוח והקסם הבריטי. אפשר לומר שקסם זה הדבר שהכי מאפיין את שתי הלהקות האלה (אני מדבר על פינק פלויד של בארט). שני האלבומים סובבים סביב הנוסטלגיה והילדות, כשכל אחד עושה זאת בצורה שונה. סיד בארט לוקח אותנו באלבומו אל עולם של פנטזיות ואגדות מעולם הילדות, עולם של מלכים, חתולים מגניבים, גמדים ששותים יין ובמיוחד גמד ששמו גרימבל גרמבל, דחליל בודד שננטש לו, ושיר אהבה גאוני שסוגר את האלבום. המילים המעולות, החריזה הנהדרת והמוזיקה הפסיכדלית יחד עם המבטא הבריטי הכבד מצליחים ליצור אלבום נאיבי וילדותי, אבל גם חכם ובוגר, שאם מתאמצים קצת, מוצאים מישהו קצת פגוע ורגיש שבסה"כ רוצה שיבינו אותו. לעומתו, עומד מולנו מר דייויס, ברנש מגניב ביותר, והפעם נותן לנו הצצה אישית יותר אל עולם הילדות שלו- נוסטלגיה, גיבורי ילדות שנשכחו, תמונות שנחקקו בזיכרון, הסתלבט שבישיבה על גדות הנהר, חוות חיות, שמיים גדולים מעל כולם, מוניקה, דייזי האהובה, וגם באלבום הזה מופיע חתול יוצא מן הכלל. בדומה לפייפר, מדובר באלבום צבעוני ומלא שירים קצרים ומקסימים. אבל זה לא מסתיים בכך. בשני המקרים יש משהו מתחת, משהו מעבר למוזיקה טובה (שגם היא ענקית). מאחורי כל שיר, יותר בגלוי ופחות בגלוי, קולטים את האכזבה והגעגועים לעולם שאיננו עוד. המחיר שמשלמים בעקבות התהילה. אותה הרגשה שמרגישים כשחוזרים לבקר את הבית והשכונה הישנים, ולא מזהים כלום, כי הכל כבר השתנה. הבחירה של בשני האלבומים האלה היא גם אישית. שניהם אלבומים שגורמים לי לחייך, אבל גם לחשוב. לפייפר לקח לי זמן להתחבר, לווילג´ גרין התחברתי על השמיעה הראשונה. לא יודע אם זה אומר משהו על איכות האלבום, אולי יותר על הטעם שלי. ובכל זאת, שניהם אלבומים מצויינים שעומדים באותו קנה מדה של אכויות בנושא בו הם דנים, רק שכל להקה לקחה את זה למקום אחר. ----------------------------------------------------------------------------------- אז מה דעתכם על שני האלבומים האלו? מי עדיף בעיניכם, ולמה?
