freeyoursoul
New member
אנחנו יותר רבים מאז הלידה.
אני אמא לילדה בת 1.6. ביתי הבכורה והיחידה (נכון לכרגע).
אני סטודנטית לתואר שני. התחלתי את התואר השני בזמן ההריון, וחזרתי ללימודים כ-9 חודשים לאחר הלידה.
החלטתי לקחת את התואר יחסית בקלות. אין לי לחץ על לסיים אותו מהר. יש לי עבודת סטודנט בתחום של התואר הראשון שלי, ויש לי את הילדה. רוצה להיות שם עבורה, ובו זמנית רוצה להמשיך להתפתח. כתבתי פה בעבר בנוגע לעומס שהיה לי (עבודה, לימודים, תינוקת וזוגיות) והייתם לעזרה ולכן פונה לעזרה שוב.
מאז שהילדה בחיינו אנחנו רבים יותר.
מיד לאחר הלידה- עם כל ההורמונים- לא הייתי במוד של להקשיב לאף אחד. אני יודעת הכי טוב, אני הכי קשובה לצרכיה, וכל היתר לא יודעים כלום. לא רציתי לתת מוצץ , רציתי לינה משותפת והנקה, וגישתי היתה שונה מהסביבה המשפחתית הקרובה. אז היו המון ויכוחים על זה. עד שהגענו לעמק השווה.
עם הזמן למדתי לשחרר. לבחור "מלחמות". להבין שגם האבא רוצה להחליט על הדרך.
היום הגענו לאיזושהי הבנה בינינו. אני מניקה, אני ישנה עם הילדה בלילה , כי היא עדיין מתעוררת וככה אני יכולה לטפל בה מתוך שינה כדי לזכות לכמה שעות של שינה. (בנפרד מבעלי, כי הוא לא רוצה להכניס את הילדה לחדר שלנו).
אני עדיין עמוסה, ובקושי יש לי זמן לשיעורים. בעלי עובד ב-2 עבודות כי ההכנסות כדי שלא יהיה לנו קשה כלכלית. בו זמנית הוא לוקח גם קורס בימי שישי : קורס מקצועי בשביל עצמו, ובקיצור שנינו בקושי מוצאים זמן לנוח.
בקושי מוצאים זמן לנוח , אז כשרוצים לנוח זה בא על חשבון לסדר את הבית, לשטוף כלים (אין לנו מדיח), לעשות כביסה, לבשל, לעשות קניות, בקיצור עבודות ניהול משק הבית.
לפני הלידה , אני הייתי עושה את רוב אלו, אבל מאז שהילדה בחיינו - קשה לי. בבוקר היא נדבקת עלי ולא נותנת לי להתארגן. בערב אני חוזרת עייפה וגם אז צמודה אלי ללא מנוחה. בעלי לרוב חוזר מאוחר (סביב 9), אז היא כבר ישנה.
נעזרים בסבא\סבתא, אבל אני לא אוהבת להעזר יותר מידי גם כי עושים לי טיפה פרצופים וגם כי לא עשיתי ילד בשביל שמישהו אחר יטפל בה.
אז הבית מבולגן. בעלי חוזר הביתה בסוך יום ומוצא שאני רבוצה על הספה. לא קיפלתי כביסה, לא הכנתי אוכל, לא הספקתי ללמוד. הבית הפוך מהמשחקים של הילדה ואני שוכבת על הספה.
אז הוא מתעצבן , ומתחיל לצעוק שלמרות שהוא חזר עייף מהעבודה הוא יעשה את הכל . גם בזמן שהוא עושה הוא מקטר. מה פתאום אני זורקת לכביסה בגד שלבשתי פעם אחת בלבד. אפשר למחזר בגדים. למה יש לנו 9 מכונות כביסה בשבוע בעבר זה לא היה ככה (ברור שיש לנו פחות אבל לא משנה). למה רק הוא עושה.
הוא לא רואה את הדברים שאני עושה. אני גם עושה כביסה. אני גם שוטפת. אני גם מסדרת צעצועים. אבל אני לא מדברת כשאני עושה. כן יש לי פעמים שאין לי כוח ואני נחה.
וגם שאני כן עושה והוא רואה, אז זה "למה את עושה ככה ולא ככה". כל דבר שאני עושה או לא עושה יש לו טענות. כל דבר לא בסדר. כל דבר צעקות.
בעבר הייתי עוד מנסה להגן על עצמי, אבל מרוב שזה חוזר וחוזר וחוזר אני כבר לא מגיבה. צעקות צעקות צעקות כל היום ומול הילדה. הוא מאוכזב ממני ואני ממנו.
ואז כשהכל מסודר והוא נרגע פתאום הוא אוהב אותי ופתאום רוצה לגעת בי וללטף ואני כבר לא רוצה. איך אפשר לרצות משהו אחרי שכל היום צעקו עליך שאת לא בסדר?
וההורים שלי גרושים ואני לא רוצה להגיע לזה. ואני עדיין אוהבת אותו. אבל לא רואה את האור בקצה. והעניין הוא שזה כאלה שטויות . למי אכפת שקצת מבולגן? מה זה משנה שלא קופלה הכביסה? לי יותר חשוב לדאוג לילדה , ואז ללימודים מאשר לבית.
אני אמא לילדה בת 1.6. ביתי הבכורה והיחידה (נכון לכרגע).
אני סטודנטית לתואר שני. התחלתי את התואר השני בזמן ההריון, וחזרתי ללימודים כ-9 חודשים לאחר הלידה.
החלטתי לקחת את התואר יחסית בקלות. אין לי לחץ על לסיים אותו מהר. יש לי עבודת סטודנט בתחום של התואר הראשון שלי, ויש לי את הילדה. רוצה להיות שם עבורה, ובו זמנית רוצה להמשיך להתפתח. כתבתי פה בעבר בנוגע לעומס שהיה לי (עבודה, לימודים, תינוקת וזוגיות) והייתם לעזרה ולכן פונה לעזרה שוב.
מאז שהילדה בחיינו אנחנו רבים יותר.
מיד לאחר הלידה- עם כל ההורמונים- לא הייתי במוד של להקשיב לאף אחד. אני יודעת הכי טוב, אני הכי קשובה לצרכיה, וכל היתר לא יודעים כלום. לא רציתי לתת מוצץ , רציתי לינה משותפת והנקה, וגישתי היתה שונה מהסביבה המשפחתית הקרובה. אז היו המון ויכוחים על זה. עד שהגענו לעמק השווה.
עם הזמן למדתי לשחרר. לבחור "מלחמות". להבין שגם האבא רוצה להחליט על הדרך.
היום הגענו לאיזושהי הבנה בינינו. אני מניקה, אני ישנה עם הילדה בלילה , כי היא עדיין מתעוררת וככה אני יכולה לטפל בה מתוך שינה כדי לזכות לכמה שעות של שינה. (בנפרד מבעלי, כי הוא לא רוצה להכניס את הילדה לחדר שלנו).
אני עדיין עמוסה, ובקושי יש לי זמן לשיעורים. בעלי עובד ב-2 עבודות כי ההכנסות כדי שלא יהיה לנו קשה כלכלית. בו זמנית הוא לוקח גם קורס בימי שישי : קורס מקצועי בשביל עצמו, ובקיצור שנינו בקושי מוצאים זמן לנוח.
בקושי מוצאים זמן לנוח , אז כשרוצים לנוח זה בא על חשבון לסדר את הבית, לשטוף כלים (אין לנו מדיח), לעשות כביסה, לבשל, לעשות קניות, בקיצור עבודות ניהול משק הבית.
לפני הלידה , אני הייתי עושה את רוב אלו, אבל מאז שהילדה בחיינו - קשה לי. בבוקר היא נדבקת עלי ולא נותנת לי להתארגן. בערב אני חוזרת עייפה וגם אז צמודה אלי ללא מנוחה. בעלי לרוב חוזר מאוחר (סביב 9), אז היא כבר ישנה.
נעזרים בסבא\סבתא, אבל אני לא אוהבת להעזר יותר מידי גם כי עושים לי טיפה פרצופים וגם כי לא עשיתי ילד בשביל שמישהו אחר יטפל בה.
אז הבית מבולגן. בעלי חוזר הביתה בסוך יום ומוצא שאני רבוצה על הספה. לא קיפלתי כביסה, לא הכנתי אוכל, לא הספקתי ללמוד. הבית הפוך מהמשחקים של הילדה ואני שוכבת על הספה.
אז הוא מתעצבן , ומתחיל לצעוק שלמרות שהוא חזר עייף מהעבודה הוא יעשה את הכל . גם בזמן שהוא עושה הוא מקטר. מה פתאום אני זורקת לכביסה בגד שלבשתי פעם אחת בלבד. אפשר למחזר בגדים. למה יש לנו 9 מכונות כביסה בשבוע בעבר זה לא היה ככה (ברור שיש לנו פחות אבל לא משנה). למה רק הוא עושה.
הוא לא רואה את הדברים שאני עושה. אני גם עושה כביסה. אני גם שוטפת. אני גם מסדרת צעצועים. אבל אני לא מדברת כשאני עושה. כן יש לי פעמים שאין לי כוח ואני נחה.
וגם שאני כן עושה והוא רואה, אז זה "למה את עושה ככה ולא ככה". כל דבר שאני עושה או לא עושה יש לו טענות. כל דבר לא בסדר. כל דבר צעקות.
בעבר הייתי עוד מנסה להגן על עצמי, אבל מרוב שזה חוזר וחוזר וחוזר אני כבר לא מגיבה. צעקות צעקות צעקות כל היום ומול הילדה. הוא מאוכזב ממני ואני ממנו.
ואז כשהכל מסודר והוא נרגע פתאום הוא אוהב אותי ופתאום רוצה לגעת בי וללטף ואני כבר לא רוצה. איך אפשר לרצות משהו אחרי שכל היום צעקו עליך שאת לא בסדר?
וההורים שלי גרושים ואני לא רוצה להגיע לזה. ואני עדיין אוהבת אותו. אבל לא רואה את האור בקצה. והעניין הוא שזה כאלה שטויות . למי אכפת שקצת מבולגן? מה זה משנה שלא קופלה הכביסה? לי יותר חשוב לדאוג לילדה , ואז ללימודים מאשר לבית.