אנטישמיות

אנטישמיות

שלום רב. אני אמנם אינני הורה, אני רק אדם בן 18 שסיים תיכון, אבל נתקלתי במשהו בו אני חושב שאני צריך עזרה. אני מדבר כבר כמה שבועות עם מישהי מארה"ב, בת 16 מטקסס. היא יהודיה וגרה במקום בו אין הרבה יהודים, אך יש לה חברים תומכים וכו'. לאחרונה היא סיפרה לי שכשהיא הייתה יותר קטנה היא גרה בדרום טקסס, במקום בו גם כן לא היו יהודים, אלא ששם היא נאלצה ללכת לבית ספר נוצרי. היא סיפרה לי מה קרה לה שם ופשוט כאב לי הלב, אני כמעט בכיתי, ברצינות. הילדים ממש רדפו אותה בגלל שהיא יהודיה, הם קיללו אותה ופגעו בה פיסית, פעם הם זרקו עליה קרש עם מסמר ואחרי זה לחצו את זה על החזה שלה והשאירו לה צלקת שם, שמזכירה לה את מה שהיא עברה. היא מעולם לא סיפרה להורים שלה, כדי לא להעציב אותם, ובסופו של דבר הם עברו בחזרה למרכז טקסס שם הם גרים עד היום. הדברים שהיא אמרה לי פשוט גרמו לי להרגיש רחמים על הילדה הזו, היא בנאדם כל כך איכפתי ואדיב, שזה פשוט נכעיס אותי כל כך מה שהיא הייתה צריכה לעבור. השאלה שלי, מה אני עושה כדי לעזור לה? האם אני צריך לייעץ לה לדבר על כך עם ההורים שלה? האם אני צריך לעשות משהו אחר? חשוב לי לעשות משהו. בתודה, אמיר.
 
אגב, הדבר הראשון שעשיתי

היה לספר לה בדיוק מה שאני חושב עליה, כמה שהיא טובה ואדיבה ונחמדה וכו', ולא שיקרתי זה באמת מה שאני חושב. נראה לי שגרמתי לה להרגיש יותר טוב, אבל אני לא יודע אם אני צריך לייעץ לה לדבר על זה עם הוריה, או לעשות משהו אחר. הרי יש גם את הנושא של: ככל שנותנים למשהו משקל "כבד" יותר ככה הנתקף נוטה לייחס לזה משמעות קשה יותר, ואני לא רוצה לגרום לה להריגש רע יותר. תודה רבה על העזרה, אמיר.
 

לב אם

New member
אנטישמיות

הסיפור נוגע ללב. מה שחשוב לדעת בקשר לילדה, הוא לא רק מה קרה לה בזמנו, אלא גם איך היא מרגישה היום. האם היום טוב לה ויש לה חברים וחברות שמקבלים אותה? האם היום יש לה קשר עם יהודים והיא מרגישה נוח וטוב עם זהותה היהודית, או שבסתר הלב הפנימה את מה שאמרו עליה בדרום ומרגישה נחותה? האם היא סובלת ממה שקרה לה, או שזה רק משהו שבו לפעמים היא נזכרת? בכל מקרה תגובה של רחמים היא לא תגובה נכונה - טוב לחוש הזדהות ואמפתיה, ואם היא אכן "סוחבת" אתה עד היום את המועקות, אז חשוב מאד למצוא את הדרך להשתחרר מהן ולהתגבר עליהן. בהשפלות והצקות מסוג זה שנובעות מאנטישמיות, חשוב מאד להיות שותפים בתהליך עם המשפחה ועם הקהילה היהודית - השיתוף הזה הוא גורם עומתי, שיכול למנוע ולהפוך את התהליך של הזדהות עם המסר של המתעללים שאני הוא הנחות. נראה לי שאם הילדה תדבר עם הוריה היא תגלה שהם יודעים מה שקרה ודואגים לה עקב כך. לא יתכן שההורים לא ראו פציעה של מסמר ולא שאלו ממה נבעה. אם סבלה מפגיעות פיזיות ודאי ההורים ראו, ואם חזרה כל יום מבית הספר בעיניים כבויות ועצובה - אולי הם לא ידעו בדיוק מה קרה, אבל ודאי ידעו שלא טוב לה.
 
תודה רבה על התגובה

לפי מה שאני מבין היא מאוד גאה ביהדותה, ומה שקרה לה דווקא חיזק את ההרגשה הזו שלה. היא רוצה, כשתהיה בת 18, לבוא לישראל ולשרת בצבא, או בשירות לאומי, ולאחר מכן גם לחיות בישראל. אין לי מספיק ידע כדי לדעת האם זה משהו שהיא מתמודדת איתו יום יום. אני יודע שהטריגר שלה להיזכר בזה עכשיו היה כי היא ראתה את הצלקת שלה, וזה גרם לה להיות עצובה. זה לא ממש רחמים זה פשוט עצב. כואב לי שזה מה שצריך היה לקרות לה, וחשוב לי לעשות משהו בנושא. העצה שאני נתתי לה היא לדבר עם ההורים שלה על הנושא, היא בעצמה אמרה שהיא קרובה מאוד לאביה. פשוט העניין נראה לי טראומתי בשבילה, אני יודע שאם זה היה קורה לי לא הייתי שוכח את זה כל כך מהר, אבל אולי היא יותר חזקה. תודה רבה על התגובה, ומצטער אם הנושא לא קשור לפורום ישירות, אני רוצה באותה הזדמנות גם להודות לכם על מה שאתם עושים פה. תודה רבה, אמיר.
 
אנקנואון

קודם כל כבוד על האיכפתיות והדאגה! עד כדי שאתה פונה ומתייעץ... אני חושבת שעצם הקשר התומך ורגיש בנכם, נותן לה כוח ותקווה ואפילו רצון לעלות לארץ...שזה נפלא בפני עצמו... אני חושבת שמה שיכול באמת לעזור לה זה לספר להוריה ולא להשאר לבד...אך זוהי החלטה שלה... בנתיים כנראה שאתה האוזן הקשבת עבורה..
 
למעלה