bigdaddy1 החדש
New member
אנימאר: כמעט טוב מאד
במסעדה המדוברת של השף הלל תוואקלי יש אוכל טעים ולפעמים מאד, אבל הברקות אמיתיות, שמבדילות בין אוכל טוב למצויין ממש, כמעט ואין.
מבין כל הסגירות המרובות מדי של מסעדות שאהבנו, בולטת ומעציבה במיוחד זו של "רפאל". המסעדה המיתולוגית ההיא סיפקה עד לא ממש מזמן כמה רגעים של התעלות, והעסקית שבה הייתה אחת המשתלמות בעיר ללא ספק. כשלרפי הלך הקלף, מעטים ידעו לבשל כמוהו. אלא שקרה מה שקרה, לחיים תכניות משלהם, ובמקום רפאל נפתחה "הולה", גם היא של שף מוערך, ויקטור גלוגר. המסעדה הזו לא ממש הצליחה להיכנס לנעליים של רפאל, ובמקומה בא לשכונה בחור חדש. הלל תוואקלי. טוב, לא ממש חדש. תוואקלי הנהיג את המטבח בקלארו של רן שמואלי, מטבח שסיפק ומספק אוכל הגון וראוי אבל לא הרבה יותר, ומשם עבר לפאסטל והכניס שמץ של יצירתיות ורוח רעננה במסעדה האירופאית השמרנית יחסית שהייתה פאסטל עד שנכנס אליה.
טורי טורים נכתבו, כצפוי, על הכניסה של הלל תוואקלי לחלל של "רפאל". הבישול שלו אפילו קרוב, במפתיע או שלא, לזה של רפי. אחרי זמן התייצבות, יצאנו לבדוק האם נסיך הביצה המקומי מצליח לבוא לידי ביטוי בחלל המיתולוגי שלרשותו.
ובכן, המסקנות לא ממש חד משמעיות. על הכישרון אין חולק, אבל כמה ממנו מתבטא נכון בצלחת באופן מלא? זה כבר קצת יותר מורכב.
היינו שניים בארוחת ערב מאוחרת. התפריט מחולק לקטנות, בינוניות, צלחות גדולות, וצלחות גדולות מאד. בחירה נבונה של חלוקה שבה כל אחד ימצא משהו לעצמו. השותפה לארוחה, שהייתה כבר יומיים קודם במסעדה, לחצה להזמין את מנת הטלה המשפחתית. המבט החצי מבוהל של צוות המלצרים הבהיר שקילו וחצי טלה על עצם לשניים (380 שקל) הוא באמת יותר מדי. הלכנו על משהו סטנדרטי ומקיף יותר, וטוב שכך.
על תקן ראשונות: סיגר ברבוניות "סולטן איברהים" ואריסה, איולי עמבה וליים ירוק (48), רושטי עם ביצת עין, וינגרט עגבניות עלי רשאד, בייקון טלה (49), ממנות הביניים: ירוקים על הגריל, רוקט, קרקר קצח, "סבזי", פטה, ויניגרט איולי, שמנת חמוצה וליים (68). הסיגרים, מעין הצדעה למנה מיתולוגית מהחמארה של רפי כהן, היו אחלה. חמים, פריכים, עם דג שהצליח לא להתייבש, ועם מטבלים חמודים. נהנינו לנגב אותם לאחר מכן עם הלחם המצויין של המקום. הרושטי טוגן קצת יותר מדי, מה שהקנה לו מעט קשיחות יתר, אבל הקומבינציה כולה עשתה שמח בפה. מנת הירוקים, לעומתם, הייתה טובה פחות. הכל היה רענן וטרי: שעועית ירוקה, אפונת שלג וחבריהם, וכל השאר היה אף הוא תקין. אמנם ירקות חמים ופריכים מהאסכולה הצרפתית אינם כוס התה שלי בלשון המעטה, אבל במסעדת שף מוערך אין לצפות אחרת. הסך הכל היה חביב, אבל כיוון שמדובר במנה גדולה מאד, מתישהו זה התחיל למצות את עצמו. מי שאוהב ירוקים יתחבר למנה הזו. לנו זה הרגיש, אפעס, קצת מונוטוני.
עיקריות: פורל בג'וספר, בייבי תפוח אדמה מטוגן ביוגורט ראס אל חנות, ויניגרט קארי, "סבזי" (124) ועל תקן עיקרית נוספת: בייבי קישוא ממולא בטלה, פריקי ומשמש מיובש, ויניגרט עגבניות ובייקון טלה (49). בשלב הזה כבר היינו די שבעים ואין ספק שעיקרית גדולה נוספת, שלא לדבר על המנות הגדולות מאד, כבר לא באה בחשבון. הפורל הגדול היה בסדר גמור. האיכות טובה והטיפול מסור ומקצועי. מה שהקפיץ כאן את המנה הם תפוחי האדמה ביוגורט ראס אל חנות בקארי. שילוב מצויין בין הטעמים הפרסיים מבית וההודיים מחוץ המאפיינים את השף. אפשר להגיד שזה היה סוג של "וואו" ראשון בארוחה. יחד עם הדג זו הייתה מנה טעימה, ראוייה ומשביעה. הקישוא, שהוזמן על תקן עיקרית כאמור, היה טעים אף יותר, אם כי לא יוצא דופן. מילוי מצויין וירק שבושל בדיוק לדרגה שבה הוא נמס בפה. זה סגר לנו לגמרי את הפינה והמחיש שוב את יכולתה של אנימאר להיות מסעדה שבה כל אחד מרכיב לו ארוחה לפי מידותיו. מדובר ביתרון בלתי מבוטל.
ברור שלא ויתרנו על אחרונות האף שכמעט לא יכולנו יותר: באבא או רום, חלב ודבש - קרם חלב הדרים ורום, קראמבל דבש, גלידת זביון (48) וגם: מרק מלבי ומי זהר, גרניטה של תמר לח, גלידת מסטיקה וקראמבל בסיסה (52). כאן העסק זיגזג קצת. קרם החלב וגלידת הזביון היו מצויינים, אבל עוגת הבאבא או רום עצמה הייתה יבשה במפתיע, על גבול המשמימה. הקינוח השני, המלבי עם הבסיסה, הוציא את קריאת ההתפעלות השנייה להערב. בסיסה היא תערובת תבלינים מצרית שהשילוב שלה בקינוח הוא ההברקה. המלבי היה טוב וגרניטה התמר טעים מאד מאד. מה שאולי היה חסר לי קצת הוא מרכיב חם כלשהו שייצור ניגוד בתוך הקור העז שאפף את הקינוח. עדיין, מדובר בקינוח טוב מאד ששווה בהחלט לטעום.
לא זול באנימאר, אבל התמורה לכסף בהחלט קיימת. רעבים לא תצאו משם. האוכל כאמור טעים בהחלט ברובו הגדול, לפעמים למעלה מזה. האם טעמנו מנה בלתי נשכחת? לא ממש. אולי המלבי עם הגרניטה. במובן הזה ברור שלתוואקלי לא יזיק עוד קצת חידוד של טעמים, עוד קצת ברק, עוד קצת יצירתיות. אין ספק שהוא מסוגל. שווה לבקר באנימאר. היא נגישה ויש בה מבחר שאיתו כל אחד יסתדר בלי להיות המונית מדי. אלא שיש להתאים את מערך הציפיות ולבוא מוכנים לערב נעים וטעים עם מעט זיקוקי דינור. כולי תקווה שהעסק ישתחרר שם עוד קצת. נחזור לשם בקרוב כדי לדעת עד כמה. בינתיים, נחזיק אצבעות להלל תוואקלי. אחרי הכל, מגיע לו.
במסעדה המדוברת של השף הלל תוואקלי יש אוכל טעים ולפעמים מאד, אבל הברקות אמיתיות, שמבדילות בין אוכל טוב למצויין ממש, כמעט ואין.
מבין כל הסגירות המרובות מדי של מסעדות שאהבנו, בולטת ומעציבה במיוחד זו של "רפאל". המסעדה המיתולוגית ההיא סיפקה עד לא ממש מזמן כמה רגעים של התעלות, והעסקית שבה הייתה אחת המשתלמות בעיר ללא ספק. כשלרפי הלך הקלף, מעטים ידעו לבשל כמוהו. אלא שקרה מה שקרה, לחיים תכניות משלהם, ובמקום רפאל נפתחה "הולה", גם היא של שף מוערך, ויקטור גלוגר. המסעדה הזו לא ממש הצליחה להיכנס לנעליים של רפאל, ובמקומה בא לשכונה בחור חדש. הלל תוואקלי. טוב, לא ממש חדש. תוואקלי הנהיג את המטבח בקלארו של רן שמואלי, מטבח שסיפק ומספק אוכל הגון וראוי אבל לא הרבה יותר, ומשם עבר לפאסטל והכניס שמץ של יצירתיות ורוח רעננה במסעדה האירופאית השמרנית יחסית שהייתה פאסטל עד שנכנס אליה.
טורי טורים נכתבו, כצפוי, על הכניסה של הלל תוואקלי לחלל של "רפאל". הבישול שלו אפילו קרוב, במפתיע או שלא, לזה של רפי. אחרי זמן התייצבות, יצאנו לבדוק האם נסיך הביצה המקומי מצליח לבוא לידי ביטוי בחלל המיתולוגי שלרשותו.
ובכן, המסקנות לא ממש חד משמעיות. על הכישרון אין חולק, אבל כמה ממנו מתבטא נכון בצלחת באופן מלא? זה כבר קצת יותר מורכב.
היינו שניים בארוחת ערב מאוחרת. התפריט מחולק לקטנות, בינוניות, צלחות גדולות, וצלחות גדולות מאד. בחירה נבונה של חלוקה שבה כל אחד ימצא משהו לעצמו. השותפה לארוחה, שהייתה כבר יומיים קודם במסעדה, לחצה להזמין את מנת הטלה המשפחתית. המבט החצי מבוהל של צוות המלצרים הבהיר שקילו וחצי טלה על עצם לשניים (380 שקל) הוא באמת יותר מדי. הלכנו על משהו סטנדרטי ומקיף יותר, וטוב שכך.
על תקן ראשונות: סיגר ברבוניות "סולטן איברהים" ואריסה, איולי עמבה וליים ירוק (48), רושטי עם ביצת עין, וינגרט עגבניות עלי רשאד, בייקון טלה (49), ממנות הביניים: ירוקים על הגריל, רוקט, קרקר קצח, "סבזי", פטה, ויניגרט איולי, שמנת חמוצה וליים (68). הסיגרים, מעין הצדעה למנה מיתולוגית מהחמארה של רפי כהן, היו אחלה. חמים, פריכים, עם דג שהצליח לא להתייבש, ועם מטבלים חמודים. נהנינו לנגב אותם לאחר מכן עם הלחם המצויין של המקום. הרושטי טוגן קצת יותר מדי, מה שהקנה לו מעט קשיחות יתר, אבל הקומבינציה כולה עשתה שמח בפה. מנת הירוקים, לעומתם, הייתה טובה פחות. הכל היה רענן וטרי: שעועית ירוקה, אפונת שלג וחבריהם, וכל השאר היה אף הוא תקין. אמנם ירקות חמים ופריכים מהאסכולה הצרפתית אינם כוס התה שלי בלשון המעטה, אבל במסעדת שף מוערך אין לצפות אחרת. הסך הכל היה חביב, אבל כיוון שמדובר במנה גדולה מאד, מתישהו זה התחיל למצות את עצמו. מי שאוהב ירוקים יתחבר למנה הזו. לנו זה הרגיש, אפעס, קצת מונוטוני.
עיקריות: פורל בג'וספר, בייבי תפוח אדמה מטוגן ביוגורט ראס אל חנות, ויניגרט קארי, "סבזי" (124) ועל תקן עיקרית נוספת: בייבי קישוא ממולא בטלה, פריקי ומשמש מיובש, ויניגרט עגבניות ובייקון טלה (49). בשלב הזה כבר היינו די שבעים ואין ספק שעיקרית גדולה נוספת, שלא לדבר על המנות הגדולות מאד, כבר לא באה בחשבון. הפורל הגדול היה בסדר גמור. האיכות טובה והטיפול מסור ומקצועי. מה שהקפיץ כאן את המנה הם תפוחי האדמה ביוגורט ראס אל חנות בקארי. שילוב מצויין בין הטעמים הפרסיים מבית וההודיים מחוץ המאפיינים את השף. אפשר להגיד שזה היה סוג של "וואו" ראשון בארוחה. יחד עם הדג זו הייתה מנה טעימה, ראוייה ומשביעה. הקישוא, שהוזמן על תקן עיקרית כאמור, היה טעים אף יותר, אם כי לא יוצא דופן. מילוי מצויין וירק שבושל בדיוק לדרגה שבה הוא נמס בפה. זה סגר לנו לגמרי את הפינה והמחיש שוב את יכולתה של אנימאר להיות מסעדה שבה כל אחד מרכיב לו ארוחה לפי מידותיו. מדובר ביתרון בלתי מבוטל.
ברור שלא ויתרנו על אחרונות האף שכמעט לא יכולנו יותר: באבא או רום, חלב ודבש - קרם חלב הדרים ורום, קראמבל דבש, גלידת זביון (48) וגם: מרק מלבי ומי זהר, גרניטה של תמר לח, גלידת מסטיקה וקראמבל בסיסה (52). כאן העסק זיגזג קצת. קרם החלב וגלידת הזביון היו מצויינים, אבל עוגת הבאבא או רום עצמה הייתה יבשה במפתיע, על גבול המשמימה. הקינוח השני, המלבי עם הבסיסה, הוציא את קריאת ההתפעלות השנייה להערב. בסיסה היא תערובת תבלינים מצרית שהשילוב שלה בקינוח הוא ההברקה. המלבי היה טוב וגרניטה התמר טעים מאד מאד. מה שאולי היה חסר לי קצת הוא מרכיב חם כלשהו שייצור ניגוד בתוך הקור העז שאפף את הקינוח. עדיין, מדובר בקינוח טוב מאד ששווה בהחלט לטעום.
לא זול באנימאר, אבל התמורה לכסף בהחלט קיימת. רעבים לא תצאו משם. האוכל כאמור טעים בהחלט ברובו הגדול, לפעמים למעלה מזה. האם טעמנו מנה בלתי נשכחת? לא ממש. אולי המלבי עם הגרניטה. במובן הזה ברור שלתוואקלי לא יזיק עוד קצת חידוד של טעמים, עוד קצת ברק, עוד קצת יצירתיות. אין ספק שהוא מסוגל. שווה לבקר באנימאר. היא נגישה ויש בה מבחר שאיתו כל אחד יסתדר בלי להיות המונית מדי. אלא שיש להתאים את מערך הציפיות ולבוא מוכנים לערב נעים וטעים עם מעט זיקוקי דינור. כולי תקווה שהעסק ישתחרר שם עוד קצת. נחזור לשם בקרוב כדי לדעת עד כמה. בינתיים, נחזיק אצבעות להלל תוואקלי. אחרי הכל, מגיע לו.