אנונה מינוס
New member
אנינימית לשם קיטור
נמאס לי ממנו. פשוט נמאס. כל הזמן אני צריכה להזכיר לעצמי שאני אוהבת אותו, שהוא אוהב אותי. מתחילה לחשוב ברצינות על לסיים את העסק. הוא אדם טוב, אבל הוא חרא של בעל, ולמרות שהוא אוהב את הבייבי מאוד, הוא לא משקיע בו יותר מחצי שעה ביום. נמאס לי כל הזמן לריב, כל הזמן לנבוח אחד על השני, כל הזמן להסביר ושום דבר לא משתנה. תמיד אני נשארת מתוסכלת והוא לא מבין מה אני שוב רוצה ממנו. אני "האישה המכשפה" שברווקותו פחד ממנה. זו שאומרת לו מה לעשות (למה הוא לא עושה כלום בלי שיגידו לו? הוא חושב שאני נהנית לחלק פקודות?), זו שהתחתנה כוסית ועכשיו היא שמנה ומוזנחת (כי אני עובדת קשה מדי ואני מתוסכלת מדי). אני סוחבת את זה כבר הרבה זמן וזה רק מחמיר, ועכשיו אני מתחילה להיות חסרת סבלנות ולפעמים זה יוצא על הבייבי ואני מלאה ברגשות אשמה. ביום חמישי צרחתי עליו כל כך כי הוא חזר מהעבודה ושר הלך לישון, שהבייבי בכה ולא נרגע חצי שעה. אני כבר מתחילה להיות חסרת סבלנות לבייבי כשהטפיל חוזר מעבודתו הקשה ב17:00 בערב והולך לישון ואני לא זוכה אפילו לרגע אחד משל עצמי. אני בוכה לפעמים במקלחת, מנסה להחזיק מעמד ולא להשבר. אבל זה לא הולך לכיוון טוב. איזה סיפור מסריח. והכי מסריח - שאין מה לעשות. הוא לא ישתנה. הוא בחיים לא ילך לטיפול, וגם אם ילך (מה שלא יקרה) זה לא יעזור. מבחינתו זו בעיה שלי אם אני מעדיפה לנקות ולבשל ולכבס כשהבייבי ישן, ולא לנוח. מבחינתו אני בוחרת לפהגע ולהעלב ממנו, זה בכלל לא קשור אליו. זה פאק שלי. יודעת שאין לכן תשובות בשבילי, אבל כבר לא יכולה להכיל. חייבת לפרוק.
נמאס לי ממנו. פשוט נמאס. כל הזמן אני צריכה להזכיר לעצמי שאני אוהבת אותו, שהוא אוהב אותי. מתחילה לחשוב ברצינות על לסיים את העסק. הוא אדם טוב, אבל הוא חרא של בעל, ולמרות שהוא אוהב את הבייבי מאוד, הוא לא משקיע בו יותר מחצי שעה ביום. נמאס לי כל הזמן לריב, כל הזמן לנבוח אחד על השני, כל הזמן להסביר ושום דבר לא משתנה. תמיד אני נשארת מתוסכלת והוא לא מבין מה אני שוב רוצה ממנו. אני "האישה המכשפה" שברווקותו פחד ממנה. זו שאומרת לו מה לעשות (למה הוא לא עושה כלום בלי שיגידו לו? הוא חושב שאני נהנית לחלק פקודות?), זו שהתחתנה כוסית ועכשיו היא שמנה ומוזנחת (כי אני עובדת קשה מדי ואני מתוסכלת מדי). אני סוחבת את זה כבר הרבה זמן וזה רק מחמיר, ועכשיו אני מתחילה להיות חסרת סבלנות ולפעמים זה יוצא על הבייבי ואני מלאה ברגשות אשמה. ביום חמישי צרחתי עליו כל כך כי הוא חזר מהעבודה ושר הלך לישון, שהבייבי בכה ולא נרגע חצי שעה. אני כבר מתחילה להיות חסרת סבלנות לבייבי כשהטפיל חוזר מעבודתו הקשה ב17:00 בערב והולך לישון ואני לא זוכה אפילו לרגע אחד משל עצמי. אני בוכה לפעמים במקלחת, מנסה להחזיק מעמד ולא להשבר. אבל זה לא הולך לכיוון טוב. איזה סיפור מסריח. והכי מסריח - שאין מה לעשות. הוא לא ישתנה. הוא בחיים לא ילך לטיפול, וגם אם ילך (מה שלא יקרה) זה לא יעזור. מבחינתו זו בעיה שלי אם אני מעדיפה לנקות ולבשל ולכבס כשהבייבי ישן, ולא לנוח. מבחינתו אני בוחרת לפהגע ולהעלב ממנו, זה בכלל לא קשור אליו. זה פאק שלי. יודעת שאין לכן תשובות בשבילי, אבל כבר לא יכולה להכיל. חייבת לפרוק.
