אני אבודה.
אני עוד לא כתבתי כאן, ואני לא יודעת איך בדיוק הקבוצה כאן, אבל לא יכולתי לשאת את זה לבד יותר.
אני בת יחידה לאם חד הורית, בת 23.
יש לי סבתא ודודה ובת דודה, אבל זה לא היה הגרעין שהיה בני לבין אמי.
לפני כחמישה חודשים, שבועיים בערך מהרגע שבן זוגי ואני עברנו לדירה הראשונה שלנו, אמי סיפרה לי שאבחנו אצלה סרטן קיבה עם גרורות. במשך שבוע העולם כאילו התרסק סביבי, אבל אמא שלי היא האדם הכי אופטימי בעולם, ואני הרי הבת שלה, גם תמיד כזו. כל הזמן היינו בטוחות שהיא עוברת את זה כמו כלום. וזה היה אמור להיות ככה - אחרי שלושה טיפולי כימותרפיה עשו לה סיטי והראו שהגרורות קטנות, הטיפול היה מוצלח.
ואז התחילו להצטבר המון נוזלים בבטן, עד לרמה שהיו עושים לה ניקוזים כל כמה זמן, והרופא הציע לה טיפול חדש, והיא נכנסה לאשפוז ארוך מהרגיל. הוא הזהיר אותה שהטיפול יהיה מאוד מאוד קשה.
בקצרה, אחרי הטיפול היא לא הצליחה להתאושש כמו שצריך, וזיהום של סלמונלה התפרץ אצלה בדם - היות והיא לא אכלה כמעט כלום בימים שקדמו לזה, הם סברו שהיא הייתה נשאית של סלמונלה וזה התפרץ כשהמערכת החיסונית הייתה בקרשים.
וזהו.
הגוף שלה נכנס לשוק ספטי, ביום שישי בערב לפני שבועיים ואמרו לי שזה סכנת חיים. יום לאחר מכן אמרו לי לטלפן לאנשים ולומר להם שצריך להגיע ולהיפרד ממנה.
היא הייתה בסדר, היא הייתה כל כך בסדר לפני זה. ועוד ביום שבת כשאמרו לי את זה היא עוד הגיבה, ודיברה וביקשה יין וסופגנייה, ודיברה, מאוד בקושי, עם כולם.
היא הייתה אמורה להיות בסדר, הטיפול הצליח, ובמהלך שבוע אחד הכל התרסק. היא נפטרה ביום רביעי שעבר.
אף אחד לא ציפה לזה. אף אחד.
ואני עדיין לא מבינה שהיא כבר לא כאן. נכנסתי לדירה שלה, וראיתי את הבגדים שלה בארון וזה לא נתפס לי שהיא יותר לא תלבש את זה. אני לא מסוגלת להבין את זה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. כשאמרו לנו להיפרד לא היה לי שום דבר ללחוש לה באוזן שלא אמרתי לה כבר. היא ידעה הכל עלי. כל כך נהנתי איתה, תמיד. לא הייתה לי תקופת מרד, לא רבנו, תמיד נהנו ביחד, היינו הולכות להופעות ביחד, כל כך אהבתי אותה, כל כך אהבתי לדבר ולהיות איתה, ואני פשוט לא מסוגלת להבין את זה.
אני ובן זוגי ביחד כבר 7 שנים. המשפחה שלו מופלאה ועוזרת לי וכולם עוטפים אותי, ובאמת שיש לי רשת תמיכה, אבל זה קורע לי את הלב שמדברים עליה בזמן עבר. זה קורע לי את הלב שהיא לא תהיה כבר בכל הדברים שהיא רצתה לראות. כשעשו לה טיפול בדמיון מודרך מה שהיא דמיינה לעצמה זה איך היא משחקת עם הנכדים שלה. ואני לא מצליחה להפנים שהיא לא תשחק עם הילדים שלי.
לפני חודש הכל היה בסדר. כל כך בסדר. היא הייתה אמורה לצאת ולחזור לעבודה, לחזור להצגות שלה, לחזור לחיים. זה היה כל כך מהיר שאי אפשר לתפוס את זה.
אני לא יודעת איך לסיים אפילו את ההודעה הזו. אני אבודה, בין ההכחשה לבין הרצון לבכות. מבוקר הלוויה אני בקושי בכיתי בכלל.
אני עוד לא כתבתי כאן, ואני לא יודעת איך בדיוק הקבוצה כאן, אבל לא יכולתי לשאת את זה לבד יותר.
אני בת יחידה לאם חד הורית, בת 23.
יש לי סבתא ודודה ובת דודה, אבל זה לא היה הגרעין שהיה בני לבין אמי.
לפני כחמישה חודשים, שבועיים בערך מהרגע שבן זוגי ואני עברנו לדירה הראשונה שלנו, אמי סיפרה לי שאבחנו אצלה סרטן קיבה עם גרורות. במשך שבוע העולם כאילו התרסק סביבי, אבל אמא שלי היא האדם הכי אופטימי בעולם, ואני הרי הבת שלה, גם תמיד כזו. כל הזמן היינו בטוחות שהיא עוברת את זה כמו כלום. וזה היה אמור להיות ככה - אחרי שלושה טיפולי כימותרפיה עשו לה סיטי והראו שהגרורות קטנות, הטיפול היה מוצלח.
ואז התחילו להצטבר המון נוזלים בבטן, עד לרמה שהיו עושים לה ניקוזים כל כמה זמן, והרופא הציע לה טיפול חדש, והיא נכנסה לאשפוז ארוך מהרגיל. הוא הזהיר אותה שהטיפול יהיה מאוד מאוד קשה.
בקצרה, אחרי הטיפול היא לא הצליחה להתאושש כמו שצריך, וזיהום של סלמונלה התפרץ אצלה בדם - היות והיא לא אכלה כמעט כלום בימים שקדמו לזה, הם סברו שהיא הייתה נשאית של סלמונלה וזה התפרץ כשהמערכת החיסונית הייתה בקרשים.
וזהו.
הגוף שלה נכנס לשוק ספטי, ביום שישי בערב לפני שבועיים ואמרו לי שזה סכנת חיים. יום לאחר מכן אמרו לי לטלפן לאנשים ולומר להם שצריך להגיע ולהיפרד ממנה.
היא הייתה בסדר, היא הייתה כל כך בסדר לפני זה. ועוד ביום שבת כשאמרו לי את זה היא עוד הגיבה, ודיברה וביקשה יין וסופגנייה, ודיברה, מאוד בקושי, עם כולם.
היא הייתה אמורה להיות בסדר, הטיפול הצליח, ובמהלך שבוע אחד הכל התרסק. היא נפטרה ביום רביעי שעבר.
אף אחד לא ציפה לזה. אף אחד.
ואני עדיין לא מבינה שהיא כבר לא כאן. נכנסתי לדירה שלה, וראיתי את הבגדים שלה בארון וזה לא נתפס לי שהיא יותר לא תלבש את זה. אני לא מסוגלת להבין את זה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. כשאמרו לנו להיפרד לא היה לי שום דבר ללחוש לה באוזן שלא אמרתי לה כבר. היא ידעה הכל עלי. כל כך נהנתי איתה, תמיד. לא הייתה לי תקופת מרד, לא רבנו, תמיד נהנו ביחד, היינו הולכות להופעות ביחד, כל כך אהבתי אותה, כל כך אהבתי לדבר ולהיות איתה, ואני פשוט לא מסוגלת להבין את זה.
אני ובן זוגי ביחד כבר 7 שנים. המשפחה שלו מופלאה ועוזרת לי וכולם עוטפים אותי, ובאמת שיש לי רשת תמיכה, אבל זה קורע לי את הלב שמדברים עליה בזמן עבר. זה קורע לי את הלב שהיא לא תהיה כבר בכל הדברים שהיא רצתה לראות. כשעשו לה טיפול בדמיון מודרך מה שהיא דמיינה לעצמה זה איך היא משחקת עם הנכדים שלה. ואני לא מצליחה להפנים שהיא לא תשחק עם הילדים שלי.
לפני חודש הכל היה בסדר. כל כך בסדר. היא הייתה אמורה לצאת ולחזור לעבודה, לחזור להצגות שלה, לחזור לחיים. זה היה כל כך מהיר שאי אפשר לתפוס את זה.
אני לא יודעת איך לסיים אפילו את ההודעה הזו. אני אבודה, בין ההכחשה לבין הרצון לבכות. מבוקר הלוויה אני בקושי בכיתי בכלל.