אחד האלבומים ההזויים ששמעתי... אני אישית מאוד אוהבת את פינק פלויד, אבל ספציפית לאלבום הזה ממש קשה לי להקשיב. יש שם שירים שנשמעים כמו מקבץ של רעשים רנדומאליים... אני חושבת שפינק פלויד, כמו יין טוב, רק השתפרו מאלבום לאלבום ודווקא האלבום הזה נשמע כמו : בואו ננסה קצת מכל דבר ובסופו של דבר בטח ייצא משהו טוב. האמת היא - צדקו, בסוף באמת יצא משהו טוב
הוא באמת לא דומה במיוחד לשום חומר של פינק פלויד ברוב החלקים שלו אני אוהב את הצמרמורת שהוא עושה הוא האלבום היחיד (מלבד הצד האפל כמובן) שאני יכול להאזין לו שוב ושוב ברצף זה מכניס אותי עם קצת שיכר לטריפ כבד במיוחד שלוקח זמן להתאושש אני אוהב את אומאגומה פשוט תענוג ובכלל לא דיברנו על החלק של ההופעה מה אתם אומרים? אני חולק האימרה שפינק פלויד כמו יין משתםבחים עם השנים אבל זה לגמרי עניין של טעם
יש כמה קטעים שאני אוהב למשל Grantchester Meadows, קטע שקט ומרגיע... או החלק הראשון באלבום, פתיחה מאוד יפה של רייט... וכמובן אין מה לדבר על החלק של ההופעה, עליו כמעט אף אחד לא מתווכח