אני אלוהים
אני ציפור לילה. מן עוף מוזר שכזה, השוכן בחדר חנוק עשן וחושב מחשבות עמוקות. לעיתים מתוך המחשבות, בא הבזק מציאות שכאילו אומר לי, מה זה משנה בכלל כל העומק הזה תפתחי את העיניים העולם שטחי. ולפעמים מתוך המחשבות העמוקות, בעיקר מתוך אלה שסובבות סביב אלוהים, בא גל פנימי לא מוגדר כזה שמציב אותי צעד אחד לפני בכי עמוק למה? שאלה טובה , כרגע קצת קשה לי לענות אבל בבוא הזמן יבואו המלים . בעצם, אני יודעת הכל רק עדיין לא מוכנה לתת לזה לפרוץ החוצה, אל השטחיות שאני מרגישה ברגעים המציאותיים האלה שהזכרתי. פעם חשבתי על משפט ,שרוב הסיכויים זכויות היוצרים שלו לא שייכות לי, אבל אף על פי כן לא זכור לי ששמעתי או קראתי אותו איי פעם, אולי חלמתי וחלומות כידוע גם הם מקורות להשראה. המשפט הביע ומביע עד היום את מהות החיים, לטעמי, "ברגע שתבין מה הוא כלום תבין את הכל" משפט מוזר. שמונה מילים ואלפי פרושים. מספרים, מספר, כל העולם סובב סביב מספר, מספר מכוניות, מספר חדרים, מספר ילדים, מספר כרטיס האשראי. אפילו הבריאה שילבה את המספר שבע, כאילו אלוהים ידע מראש שהבסיס לקיומו של אדם הוא הצורך בספירה. אולי בגלל זה אני לא מסוגלת להסתדר עם חוקי המתמטיקה כמו שאני מסתדרת עם מילים. מספר יכול לייצג את הכלום אך משום מה אינו מוגבל דיו על מנת לייצג הכל. ככה גם האדם יכול לא לייצג דבר אבל את הכל ביחד אין אדם שיוכל. אולי בגלל זה אומרים שאין שלמות בעולם בגלל שעוד לא מצאנו מספר שיהיה גדול דיו כדי שלא יהיו מעברו מספרים אחרים. אני חכמה, לא שחצנית חכמה מהסוג הזה שלומד מטעויות ומנסה שלא לחזור עליהן שנית. מאלו שמסתכלים על דברים ואומרים "את זה אני בחיים לא אעשה". מהסוג שתמיד צופים תוצאות מראש. מהסוג שמבקשים בסתר ליבם להיות טיפשים, כי ככה החיים הרבה יותר קלים. אני חושבת שגיליתי את סוד הבריאה ברגעים אלה ממש. כתבתי את עצמי לחיים, כמו שהוריי כתבו אותי ואלוהים כתב אותנו. הוא כנראה כתב, אם אומרים שביום כיפור הוא מוחק. כי אם לא היה כותב לא היה בידו למחוק. ואם הוא זה שבעצם מוחק למה לו לכתוב מלכתחילה, עדיף שלא לכתוב בכלל ולחסוך את הטרחה. אני לא מסתדרת עם רגשות. אני יודעת להוציא אותן על דף, אבל לא להראות אותן לאנשים אחרים ולא, זה לא עניין אגוצנטרי. זה פשוט כי לא לימדו אותי איך מביעים רגשות בצורה נכונה. אבי איש שתקן, כל חיי חשבתי שיש לו לב מבטון. אימי היא אישה נהדרת, חמה ואוהבת, שניהם הראו לי את המסלולים שניתן לנתב בהם את הרגשות, אבל אני עדיין מתקשה לבחור ביניהם. מישהו פעם אמר לי, חכמה ורגשות לא הולכים ביחד הוא צדק חכמה ורגשות לא הולכים. חכמה זוחלת, ורגשות רצים, בגלל זה אין להם סיכוי להיפגש. כמו שני קווים מקבילים, שנמשכים לעולם ואף פעם לא נוגעים זה בזה, אבל נמשכים הלאה עוד ועוד. אולי בגלל זה הרגשות אצלי הם סוג של חכמה עתיקה, לא של ילדה בגילי, חכמה שבאה אלי מלפני שהאדם למד לבטא את השמות הגרנדיוזיים שהפסיכולוגים הלבישו על הרגשות והוגי הדעות על החכמה. לדעתי אלוהים עשה את אותה הטעות. הוא הלביש נשמה על הגוף, ממש כמו שם מדעי לחלקיק של חומר, ככה הלביש לו על בשרנו נשמה וחשב כי יהיה לנו קל להסתדר אתה, שכן הוא דאג לתת לנו גם כמה יתרונות אבולוציוניים כדי שכולם יהיו שמחים וטובי לבב ויוכלו להכריז שהגזע האנושי נעלה. אבל אני לא שמחה, אני חכמה, אחת כזאת שצריכה לחיות יום יום עם מציאות טובענית ולדעת שהכל בידים שלי, ממש כמו חלקיק שנמצא לו איי שם בחומר שאם יזוז ימינה ולא שמאלה החומר ישתנה, האנרגיה תווסת אחרת ועוד אלפי תהליכים יתרחשו. והכל בגלל תזוזה אחת, רצויה אמנם, אבל מזיקה. אני מפחדת לעיתים נדירות. משום מה הפחד הוא התחושה הכי מופלאה בעייני שכן ממה באמת יש לפחד בעולם הזה. מחיינו שיילקחו על ידי רוצח פסיכופט או נהג שיכור. מהעוני אולי או שמא מהאהבה. מאהבה לא מפחדים ,מפחדים מהחיים ללא אהבה. הפחד הכי גדול שלי הוא לא להשלים את מה שבאתי לפה להשלים. לחיות חיים רגילים ,עם בעיות רגילות, ילדים רגילים, אהבה רגילה ומוות רגיל. הפחד שלי הוא ללכת בלי לאומר את מה שבאמת עליי לאומר, לעשות את מה שנועדתי לעשות ומבלי לאהוב כמו שאני יכולה לאהוב. אף פעם לא הייתי ילדה, תמיד הייתי אישה, כבר בגיל שבע אנשים נדהמו ממה שיכלתי להגיד על העולם. אני עדיין יכולה להגיד, אבל זה כבר נראה פחות משמעותי, פחות מיוחד, מילדה קטנה שאומרת דברים של אישה. אולי עכשיו יתייחסו אלי ברצינות רבה יותר אבל עכשיו אני אאלץ לעבוד קשה הרבה יותר על מנת למשוך את תשומת לבם של אנשים שברובם בכלל לא ירצו להקשיב. בעצם איש אינו רוצה להקשיב. איש אינו מקשיב. אפילו לאלוהים, כשהוא מדבר אתנו יום אחרי יום, דקה אחרי דקה, רבים לא מקשיבים, רק ממשיכים להתפלל בתקווה שייענו בהקדם וזועמים על שתיקתו הרועמת, הגדולה מכל שתיקה, למרות שהוא בעצם מדבר ללא הרף. רק שרובנו כלל לא מקשיבים. אני ציפור מוזרה, חייה את הזריחה בחדר אפוף עשן, בתחושה שבראשית ברא אלוהים אותי ולא את האור כי האור כבר היה. אני הייתי זו הזקוקה לבריאה, לא האור. אני יכולה לעמוד על גגו של גורד שחקים ולהכריז מי אני אבל זה לא יהיה חשוב. אני יכולה לכתוב על דף מי אני וגם זה לא יהווה משמעות בעייני אחרים. אני יכולה לעשות הכל, כמו סופר- וומן רק מהסוג הרוחני. אבל הדבר שאני הכי רוצה הוא פשוט להיות עצמי.
אני ציפור לילה. מן עוף מוזר שכזה, השוכן בחדר חנוק עשן וחושב מחשבות עמוקות. לעיתים מתוך המחשבות, בא הבזק מציאות שכאילו אומר לי, מה זה משנה בכלל כל העומק הזה תפתחי את העיניים העולם שטחי. ולפעמים מתוך המחשבות העמוקות, בעיקר מתוך אלה שסובבות סביב אלוהים, בא גל פנימי לא מוגדר כזה שמציב אותי צעד אחד לפני בכי עמוק למה? שאלה טובה , כרגע קצת קשה לי לענות אבל בבוא הזמן יבואו המלים . בעצם, אני יודעת הכל רק עדיין לא מוכנה לתת לזה לפרוץ החוצה, אל השטחיות שאני מרגישה ברגעים המציאותיים האלה שהזכרתי. פעם חשבתי על משפט ,שרוב הסיכויים זכויות היוצרים שלו לא שייכות לי, אבל אף על פי כן לא זכור לי ששמעתי או קראתי אותו איי פעם, אולי חלמתי וחלומות כידוע גם הם מקורות להשראה. המשפט הביע ומביע עד היום את מהות החיים, לטעמי, "ברגע שתבין מה הוא כלום תבין את הכל" משפט מוזר. שמונה מילים ואלפי פרושים. מספרים, מספר, כל העולם סובב סביב מספר, מספר מכוניות, מספר חדרים, מספר ילדים, מספר כרטיס האשראי. אפילו הבריאה שילבה את המספר שבע, כאילו אלוהים ידע מראש שהבסיס לקיומו של אדם הוא הצורך בספירה. אולי בגלל זה אני לא מסוגלת להסתדר עם חוקי המתמטיקה כמו שאני מסתדרת עם מילים. מספר יכול לייצג את הכלום אך משום מה אינו מוגבל דיו על מנת לייצג הכל. ככה גם האדם יכול לא לייצג דבר אבל את הכל ביחד אין אדם שיוכל. אולי בגלל זה אומרים שאין שלמות בעולם בגלל שעוד לא מצאנו מספר שיהיה גדול דיו כדי שלא יהיו מעברו מספרים אחרים. אני חכמה, לא שחצנית חכמה מהסוג הזה שלומד מטעויות ומנסה שלא לחזור עליהן שנית. מאלו שמסתכלים על דברים ואומרים "את זה אני בחיים לא אעשה". מהסוג שתמיד צופים תוצאות מראש. מהסוג שמבקשים בסתר ליבם להיות טיפשים, כי ככה החיים הרבה יותר קלים. אני חושבת שגיליתי את סוד הבריאה ברגעים אלה ממש. כתבתי את עצמי לחיים, כמו שהוריי כתבו אותי ואלוהים כתב אותנו. הוא כנראה כתב, אם אומרים שביום כיפור הוא מוחק. כי אם לא היה כותב לא היה בידו למחוק. ואם הוא זה שבעצם מוחק למה לו לכתוב מלכתחילה, עדיף שלא לכתוב בכלל ולחסוך את הטרחה. אני לא מסתדרת עם רגשות. אני יודעת להוציא אותן על דף, אבל לא להראות אותן לאנשים אחרים ולא, זה לא עניין אגוצנטרי. זה פשוט כי לא לימדו אותי איך מביעים רגשות בצורה נכונה. אבי איש שתקן, כל חיי חשבתי שיש לו לב מבטון. אימי היא אישה נהדרת, חמה ואוהבת, שניהם הראו לי את המסלולים שניתן לנתב בהם את הרגשות, אבל אני עדיין מתקשה לבחור ביניהם. מישהו פעם אמר לי, חכמה ורגשות לא הולכים ביחד הוא צדק חכמה ורגשות לא הולכים. חכמה זוחלת, ורגשות רצים, בגלל זה אין להם סיכוי להיפגש. כמו שני קווים מקבילים, שנמשכים לעולם ואף פעם לא נוגעים זה בזה, אבל נמשכים הלאה עוד ועוד. אולי בגלל זה הרגשות אצלי הם סוג של חכמה עתיקה, לא של ילדה בגילי, חכמה שבאה אלי מלפני שהאדם למד לבטא את השמות הגרנדיוזיים שהפסיכולוגים הלבישו על הרגשות והוגי הדעות על החכמה. לדעתי אלוהים עשה את אותה הטעות. הוא הלביש נשמה על הגוף, ממש כמו שם מדעי לחלקיק של חומר, ככה הלביש לו על בשרנו נשמה וחשב כי יהיה לנו קל להסתדר אתה, שכן הוא דאג לתת לנו גם כמה יתרונות אבולוציוניים כדי שכולם יהיו שמחים וטובי לבב ויוכלו להכריז שהגזע האנושי נעלה. אבל אני לא שמחה, אני חכמה, אחת כזאת שצריכה לחיות יום יום עם מציאות טובענית ולדעת שהכל בידים שלי, ממש כמו חלקיק שנמצא לו איי שם בחומר שאם יזוז ימינה ולא שמאלה החומר ישתנה, האנרגיה תווסת אחרת ועוד אלפי תהליכים יתרחשו. והכל בגלל תזוזה אחת, רצויה אמנם, אבל מזיקה. אני מפחדת לעיתים נדירות. משום מה הפחד הוא התחושה הכי מופלאה בעייני שכן ממה באמת יש לפחד בעולם הזה. מחיינו שיילקחו על ידי רוצח פסיכופט או נהג שיכור. מהעוני אולי או שמא מהאהבה. מאהבה לא מפחדים ,מפחדים מהחיים ללא אהבה. הפחד הכי גדול שלי הוא לא להשלים את מה שבאתי לפה להשלים. לחיות חיים רגילים ,עם בעיות רגילות, ילדים רגילים, אהבה רגילה ומוות רגיל. הפחד שלי הוא ללכת בלי לאומר את מה שבאמת עליי לאומר, לעשות את מה שנועדתי לעשות ומבלי לאהוב כמו שאני יכולה לאהוב. אף פעם לא הייתי ילדה, תמיד הייתי אישה, כבר בגיל שבע אנשים נדהמו ממה שיכלתי להגיד על העולם. אני עדיין יכולה להגיד, אבל זה כבר נראה פחות משמעותי, פחות מיוחד, מילדה קטנה שאומרת דברים של אישה. אולי עכשיו יתייחסו אלי ברצינות רבה יותר אבל עכשיו אני אאלץ לעבוד קשה הרבה יותר על מנת למשוך את תשומת לבם של אנשים שברובם בכלל לא ירצו להקשיב. בעצם איש אינו רוצה להקשיב. איש אינו מקשיב. אפילו לאלוהים, כשהוא מדבר אתנו יום אחרי יום, דקה אחרי דקה, רבים לא מקשיבים, רק ממשיכים להתפלל בתקווה שייענו בהקדם וזועמים על שתיקתו הרועמת, הגדולה מכל שתיקה, למרות שהוא בעצם מדבר ללא הרף. רק שרובנו כלל לא מקשיבים. אני ציפור מוזרה, חייה את הזריחה בחדר אפוף עשן, בתחושה שבראשית ברא אלוהים אותי ולא את האור כי האור כבר היה. אני הייתי זו הזקוקה לבריאה, לא האור. אני יכולה לעמוד על גגו של גורד שחקים ולהכריז מי אני אבל זה לא יהיה חשוב. אני יכולה לכתוב על דף מי אני וגם זה לא יהווה משמעות בעייני אחרים. אני יכולה לעשות הכל, כמו סופר- וומן רק מהסוג הרוחני. אבל הדבר שאני הכי רוצה הוא פשוט להיות עצמי.