אני אמא של

[zamba]

אני אמא של

יש לי ילד בן עשר שמנגן בפסנתר כשנה וחצי, יש מישהו שיכול לדסקס איתי קצת על הנושא של ילדים מנגנים? או שזה לא ממש מתקשר לפורום הזה?

 

[דניעל]

באיזה כיוון?

גם אני פעם הייתי "ילדה מנגנת". התחלתי בגיל שש וחצי, וזה נגמר בפיצוץ אטומי בגיל שמונה וחצי. ניסיתי קצת מפוחית פה, והיא מלווה אותי עד היום. חזרתי לפסנתר מיוזמתי בגיל 14 או 15 (אני כבר לא זוכרת מתי זה היה), ואני ממשיכה בנגינה חובבנית עד היום (28).

 

[zamba]

כן...בדיוק בנושא הזה:...

לי, ההורים בחרו כלי נגינה כשהייתי בת שמונה-תשע כינור!. זה היה סיוט. סבלתי מכל רגע. מכיון שלא רציתי לאכזב אותם . החזקתי בצפרניים כמעט שנתיים הו אז...זה נגמר בבום ובבכי כשהייתי בת שתים עשרה התחלתי (הפעם מבחירתי) על אקורדיאון ומאז שבע שנים זה היה החיים שלי הייתי מנגנת שעות - אהבתי את זה הייתי מטורפת על זה. אף אחד לא היה צריך להזכיר לי להתאמן זה פשוט הדבר שהכי אהבתי לעשות בעולם הבן שלי , לעומתי, רצה להתחיל לנגן על הפסנתר לפי התרשמותי הוא טוב ולפי דברי המורה הוא עילוי השאלה מה עושים עם האימונים בין שיעור לשיעור הוא לא לוקח על זה אחריות וכשאני מזכירה לו - אני תמיד שומעת "אוף" מצד שני כשאמרתי לו שאני לא מוכנה שככה הוא ימשיך - היתה לו התנגדות חד משמעית להפסיק אז מה...איך זה הולך...) מצד אחד אני רוצה שהוא יאהב את זה וינגן בכייף אבל אני יודעת שהוא חייב להתאמן כדי שזה ילך טוב מה את אומרת?..

 

[דניעל]

קשה לי ליעץ לך

אני חוויתי זאת בתור ילדה. אמנם צעירה הרבה יותר. כל השנים מאז חשבתי שהבעיה המרכזית היתה בכך שהתחלתי בגיל צעיר מדי. אני זוכרת שלחצתי על ההורים שלי להתחיל כבר ללמוד בתחילת כתה א'. במקום זה הם רשמו אותי לטרום-מוזיקה בקונסרבטוריון, ואיכשהו משכנו עד סוף כתה א', והתחלתי פסנתר בסוף השנה. בהתחלה זה היה כמובן מאוד מרגש ואהבתי להתאמן בבית, אבל די מהר עשיתי טובה להורים שלי, וכאמור, בסוף כתה ג', נדמה לי שזה היה בחופש הגדול ולא רציתי להתאמן, אמא שלי נשברה סופית, והודיעה למורה לפסנתר שאני לא חוזרת בשנה הבאה (לא לפני שכילתה את גרונה בצעקות עלי...) בסופו של דבר, אחרי שנגמרו רגשות האשם שלי, הרגשתי הקלה שהעול הזה ירד ממני. במשך כל השנים חיפשתי כלי חלופי, ובערך מגיל 11 ניגנתי במפוחית פה (לימוד עצמי). בסביבות גיל 14 התחברתי עם בת של מורה לפסנתר, והיא פיתתה אותי להמשיך ללמוד... המשכתי ברצון ואהבתי את זה. בגיל הזה גם ידעתי לומר "לא", ידעתי לומר למורה מה אני אוהבת והיא לא הכריחה אותי ללמוד יצירה עד הסוף אם לא אהבתי אותה. אם לעשות סדר בדברים - נראה לי שאת החלק של הצעקות הייתי מוציאה בתור התחלה (אני מניחה שאת לא צועקת עליו ממילא). עכשיו השאלה עד כמה ללחוץ על הילד להתאמן, ומתי לחתוך דברים גם אם נראה שהוא לא מסכים. האם יש אפשרות לעבור ללימודים "על אש קטנה"? להפחית את הדרישות ממנו, לקצר את השיעורים או לערוך שיעור כן שיעור לא (פעם בשבוע במקום פעמיים? או פעם בשבועיים במקום כל שבוע?) אני יודעת שהוא לא יהפוך בצורה הזאת לנגן בפילהרמונית (לא בשנה הקרובה, לפחות...) אבל אולי לפחות הוא ינגן בכיף? האם המורה משתף אותו בהחלטות לגבי היצירות אותן הוא לומד? האם הוא לומד בקונסרבטוריון או אצל מורה פרטי? האם יש לו קונצרטים? האם הוא אוהב להופיע? אולי צריך לגלות מה בדיוק מפריע לו או מלחיץ אותו. האם זה רק מ"עצלנות"? אולי הפתרון פשוט ואולי לא. אחי רצה לנגן בפסנתר כשהיה בכתה ג'. אמא שלי לקחה אותו לקונסרבטוריון, והמנהל שבחן אותו אמר ש"עם כזאת שמיעה הוא חייב לנגן בכינור!" והוא ניגן. וצירצר וחרק וציפצף... למעשה המורה שלו מכרה להורים שלי כינור חצי מילד שעבר לשלושה-רבעים, שהיה יוצא מכיוון כל שתי דקות, ועם "כזאת שמיעה" אחי חטף קריזה, ואחרי שלוש שנים העיף את הכינור לכל הרוחות. גם זו סיבה לשנוא את כלי הנגינה (האם הפסנתר שלכם מכוון? סתם רעיון. לי, למשל, זיופים קלים לא מפריעים, כי השמיעה שלי על הפנים). אין לי ילד בגיל הזה כך שכל התאוריות שאני קוראת ומנסה מתאימות לגיל הרך. הבן שלי בן שנתיים ורבע, והמקסימום שהוא יודע לנגן זה את יד שמאל של כמה תיבות מהטוקטה מתוך הטוקטה והפוגה המפורסמות של באך (זה הולך ככה: לה לה לה לה לה לה...

) אולי תנסי לשאול גם בפורומי הורים? אולי הורים לילדים ביסודי? או הורים למתבגרים (לא בטוחה שהוא שייך בגיל)?

 

[shykedmi2]

אני יכול לתת דוגמא על עצמי -

בד"כ, ילד שמנגן לפי דעתי, בניגוד לכל התיאוריות והאגדות, או שמנגן בגלל שהמשפחה שלו מנגנת, או שהוא פשוט מתעניין. כך או כך, זה נובע מרצון עצמי. אני מאלו שאף פעם לא העזו לדבר איתם על זה, ונמשכתי לזה מעצמי. גם לא היו לי קרובים מוסיקליים יותר מדי שיכניסו אותי לזה. היה לנו פשוט פסנתר בבית והתחלתי לנגן. היום, אני נחשב (ואני מספר את זה כדי לתת לך דוגמא מה התוצאה של אי-הכרח כזה, לעומת הכרח, שעל זה, לפי סיפורך, אני לא צריך לספר לך) לפסנתרן ברמה מאוד גבוהה, והאמת היא שאני לא יותר מדי מתאמן(לצערי הרב). כמובן שבכל כלל יש יוצא מן הכלל, ויש אנשים לדוגמא כמו מקסים ונגרוב, הכנר הגאון, שאמא שלו כל הזמן אמרה לו: MAXIM! PLAY! והוא אמר לה: "אני אתאמן רק בגלל שאני אוהב אותך". היום הוא אחד הכנרים המדהימים בעולם. אני חושב שההכרחה יכולה להביא לשתי תוצאות: א) טראומה. ב) מאסטריות. ההימור הוא שלך.

 

[zamba]

שי קדמי

לא יודעת אם אתה הורה, ואולי באמת כמו שמישהי כבר כתבה לי... אני צריכה ללכת לפורום של הורים ולא לפורום של מוסיקאים הרי בתור הורים...אנחנו עושים הרבה טעויות ואני משערת שעל חלק מהטעויות נהיה מודעים רק בעוד כמה שנים כשהפסיכולוג של הילד "יעלה על זה"..) לפי איך שהעמדת את נושא ההכרחה אולי דווקא העמדת אותי בעמדה יותר ברורה רמת ההכרחה שלי לא גבוה במיוחד אני משתדלת ואשתדל לספק את כל צרכיו (בגבול כמובן..) אם הוא ינגן ואם יחליט להפסיק ומה זה להכריח מה...אני הרי לא אזיז לו את האצבעות על המקלדת וגם לא אכריח אותו לנגן מאה פעמים אותה תיבה אני כן מכריחה אותו להשקיע במה שהוא בוחר לעשות וכבר כתבתי פה באחת ההודעות שלי ש...בכל זאת אני זאת שמשלמת על זה את הכסף ואני לא בעשירון העליון...( אם לנקוט בלשון המעטה..) שי קדמי...שי קדמי...השם הזה מצלצל לי מוכר

 

[shykedmi2]

כמובן שאיני הורה -

אחרת לא הייתי מספר לך על הנסיון שלי כמוסיקאי, אלא על הנסיון שלי כהורה. אני בן 18 סה"כ. הממ... תשמעי, השאר זה כבר דרך חינוך של הורה. המטרה שלך מבורכת, ללמד התמדה במקצוע אשר הוא בחר. אך אולי לעיתים זה בא לבד? לא יודע, איני הורה. ומעניין מאיפה הוא מוכר...

 

[frodo]

אני יכול להגיד איך זה היה אצלי.

אולי יעזור? הקריירה המוזיקלית שלי התחילה בגיל שש, כשהתחלתי ללמוד פסנתר, לא זוכר אם ביוזמתי או ביוזמת ההורים. בכל מקרה זה לא היה ממשיכה טהורה למוזיקה ונגינה. להתאמן לא התאמנתי. ואחרי שנה רציתי לעבור לצ'לו, הפעם ביוזמתי, אבל גם ללא סיבה מיוחדת, בתקופה ההיא אף פעם לא הייתה לי משיכה מיוחדת לזה. אבל ברמה מסויימת, למרות שבקושי התאמנתי, אהבתי את זה. וכל פעם שהייתי שומע יצירה שמנוגנת בצ'לו, או ראיתי קונצרט שהצ'לו שיחק בו תפקיד מרכזי, הייתי מקבל השראה והייתי וזה גרם לי ליזום קצת אימונים. אבל לא יותר מדי. בגיל 14-15, ביוזמתי התחלתי לקחת תווים, ולנגן בפסנתר. ככה למדתי לבד בסביבות השנתיים שלוש, בקצב איטי מאוד. עד שלפני חצי שנה פחות או יותר החלטתי שאני רוצה להתפתח עוד, ולקחתי מורה. איך שאני רואה את זה, בגיל צעיר אי אפשר ללמוד מוזיקה, כמובן שיש יוצאי דופן, אפשר ללמוד רק את הטכניקה הבסיסית, ואולי יותר<?> מוזיקה זה דבר שדורש בגרות מסויימת, הבנה מסויימת, וגם נסיון מסויים בחיים. ובכל מקרה לא צריך להיות שום לחץ על ילד שלומד לנגן. הדבר היחידי שאת יכולה לעשות זה לגרום לו לאהוב את הנגינה ואז האימונים כבר יבואו, זה חייב להיות מרצון(ובטוח לא מהכרח). להראות לו קונצרטים אולי? כדי שיהיה לו למה לשאוף. תחפשי דברים שמעוררים בו השראה לנגן. אם תפעילי לחץ יכול להיות שהוא יתחיל לשנוא את זה. ואם הוא ישנא את זה ויפסיק, אם יש כשרון כולו יכול ללכת לאיבוד. אם לא תלחצי, והוא ילמד לאט, בקצב שלו, בלי לחץ, הוא לא ישנא את זה ואז גם אם יפסיק יש סיכוי שיחזור אל זה בעתיד.

 

[zamba]

תודה...בן כמה אתה?

בגיל התיכון ניגנתי וזה היה הדבר נעים שעשיתי בשנים האלו הייתי מנגנת! זה בעצם היה מרכז החיים שלי שבע שעות ביום זה היה מן דבר רגיל כזה גדלתי בפנימייה והייתי "תופסת" מורים ותלמידים ששורקים או מזמזמים יצירות שלמדתי אמנם אני זה אני והבן שלי זה הבן שלי אבל יש לי עמוק בפנים את הידיעה כמה טוב כשיש את האפשרות לקחת כלי נגינה ולעשות בו כרצונך\או רצון ליבך אני יודעת שהשנים הראשונות קשות יותר. לימוד תווים, מקצבים וכו' אבל לכל דבר טוב יש את ההתחלה שנחשבת לפעמים כטירחה אני מפחדת שהוא יפסיק בעיקר כי אני יודעת למה הוא מסוגל להגיע אני רואה את האצבעות שלו זזות על המקדלת ואני מרגישה את האצבעות שלי שם (אני אגב, ניגנתי אקורדיאון לא פסנתר) אני רואה את הסבלנות שלו לקחת שתי תיבות ולעבוד עליהן עד שיודעים אותן פרפקט. אני רואה את היכולת וכן...אני מפחדת שבמו ידי אגרום לראות בנגינה עוד אחת ברשימת החובות שלו אבל הרי אני אמא...ואחד התפקידים שלנו (יש כאלו שבודאי יחלקו עלי) זה לנווט או לעזור לילדים שלנו לנווט לכיוון הנכון להתראות בינתיים...אני משמ נרדמת)

 

[frodo]

אני בן 18

ומבואס מזה שהגיוס יביא להפסקה ארוכה בחיים המוזיקליים שלי.. בכל מקרה אני מאחל לך ולבן שלך בהצלחה. ולדעתי חשוב שלא לגרום לו לשנוא את זה...

 

[dana19il]

היי פרודו...

רציתי שלהגיד לך שהצבא לא חייב להפסיק לך את חיי המוסיקה, אתה יכול לעשות מאמץ בכך שתגיע כל יום הביתה מהבסיס. גם אני, לפני שהתגייסתי חששתי שהצבא יפריע לי עם המוסיקה אבל לא.... ישר אחרי הטירונות, חזרתי לקונסרבטוריון ואני אפילו מגיעה לשם עם מדים!!! בהצלחה...

 

[frodo]

הכל תלוי במקום שהצבא ישבץ

אותי, לא מכל מקום אפשר להגיע כל יום הביתה. איפה את משרתת?

 

[dana19il]

עדיין...

אם יש לך פרופיל נמוך - זה כבר טוב כי הסיכויים שתהיה בבסיס קרוב לבית גבוהים יחסית. בכל אופן, תחכה ותראה איפה ישבצו אותך, אם ישימו אותך רחוק - טופס 55.... אני משרתת בתל השומר וגרה בת"א.... אני מגיעה כל יום הביתה (אומנם בערב) ולפעמים ממשיכה מהבסיס ישר לקונסרבטוריון ומגיעה הביתה בלילה. אין לי כל כך הרבה זמן לנגן כמו שהיה לי כשהייתי בתיכון... אבל חפיף עדיין יש לי זמן... אל תוותר על המוסיקה!! (בטח לא בגלל הצבא)

 

[frodo]

ברור שלא!!

אני לא אוותר. דיברתי על הפסקה ולא יותר מזה. אני בונה על שבתות כדי לשמור על המגע עם הפסנתר. ואחרי השחרור אני מתכוון להמשיך במוזיקה בתור הכיוון שלי בחיים בכלל. אם הייתה לי בחירה בין צבא למוזיקה הייתי בוחר במוזיקה. בקשר לפרופיל נמוך.. לא ממש, יש לי פרופיל קרבי, אבל אני הולך להיות ג'ובניק(בערך... נהג)אבל עדיין לא מאמין שזה יהיה קרוב לבית.

 

[עדי זילברברג]

אני מורה

ואני נאלץ להתמודד עם השאלות האלו ועם הורים שרוצים להפסיק את השיעורים בגלל חוסר אימון. לדעתי גם בין אלו שלא מתאמנים יש עדיין כאלו שנהנים וכאלו שלא, ואלו שנהנים - לא חבל?