אלינור רויזמן
New member
"אני אתה וטלי" - סיפור קצר
אני מתגעגע, כן, היום אני כבר יכול להגיד את זה, אני ממש מתגעגע אליו לפעמים. לטיולים ולשיחות שלנו, לילות שלמים יכולנו להרהר במחשבות. עכשיו, אני מסתובב לי בשקט בין העליות והחדרים ופתאום אף אחד לא מזהה אותי יותר, אפילו לא עוצר לבקש חתימה. ואני – אני הייתי הראשון לדעת הכל, אלי הוא מיד היה פונה בכל צרה ובעיה שלו. אבל, אה, הוא טיפוס לא יציב. לא פלא שהבחורות חושבות שהוא פרפר, אני אפילו מזדהה עם אותן בחורות שמזעיפות פנים אחרי שהוא מפסיק להתקשר פתאום. אבל בינינו זה היה משהו אחר, משהו אמיתי. אף אישה או כלב לעולם לא יצליחו להתקרב לכזו רמת הבנה וקירבה כמו שהייתה בינינו. לפחות ככה חשבתי... הכל התחיל כשהוא הכיר את טלי, בהתחלה היא הייתה עוד אחת רגילה, היא לא הייתה מאוד מיוחדת, גם לא מאוד יפה, אבל הוא נקשר אליה. הוא חשב שיש לה חוש הומור מדהים, למרות שאותי היא אף פעם לא כ"כ הצחיקה. אבל זה לא משנה כאן במיוחד, כי אני לא הבעיה, אפילו אמרו עלי שאני יותר בקטע של חיצוניות מאשר האופי, אבל הוא תמיד אהב אותי ככה.. עד שהטלי הזו הגיעה ושינתה הכל. בהתחלה הכל היה בסדר, אפילו מעולה, היינו חברים, אפילו יותר מחברים, אני הייתי בתוך הדם שלו. אחרי כל פעם שהם נפגשו הוא היה רץ אלי ומנתח איתי מצבים, הייתי עוזר לו לראות את הדברים בצורה איך לומר, נכונה. הייתי עוזר לו לשלוט בעצמו, אחרת העניינים יכלו לצאת משליטה. היינו הולכים לטייל הרבה, אפילו לדייטים ולמיטה נכנסתי איתם, אני הוא וטלי, הכל עברתי ביחד איתם. בלעדי הוא היה כלום, אפס.. ככה הכל התגלגל עד שהגיעה החתונה שלהם, שם היא שברה אותו בדרך לא קונוונציונלית כזו או אחרת, כשלרגע אחד לא עמדתי על המשמר. הסיוט הגדול ביותר שלי התחיל להתגשם, וברגע לא מחושב הוא הבטיח לה – "מהיום אני מפסיק לקנא!". וככה אחרי 25 שנים תמימות של חברות, קירבה, ואהבה חסרת גבולות פתאום הוא מטיל ספק בקיומי בשביל מוסד הנישואים המקולל, אני הייתי הכל בשבילו ופתאום בגלל סיפור אהבה אחד קטן התבלבל לו הכל במוח. כל הרגשות נותרו בדממה לראות מי יהיה השליט החדש, כולם היו בהלם לאחר המרד הגדול בשליט הבילתי מעורער, הייתי ממש האלביס פרסלי של עולם הרגשות! בהתחלה ניסיתי להילחם בו, להתווכח, אבל הוא לא נתן לי ברירה, ואת הכיסא המכובד שלי תפס ה"אמון", אה, טיפוס לא כזה סימפטי, יותר מידי אופטימי.. אומרים גם שהוא אוהב להשתמש בכל מיני חומרים. הזמן עבר לאט, ואני כמעט נעלמתי מהתודעה הריגשית, אבל הוא נזכר בי פעם, אפילו קרא לי נואשות, ניסה לטפח את האגו שלי כדי שאחזור אליו, לרגע הוא שכח בעצם שאני לא טיפוס של מחמאות, אפילו את שלו אני לא כ"כ מחבב. זה קרה אחרי 24 חודשי נישואים, פתאום טלי התחילה לחזור הביתה מאוחר יותר בלילות, כשהוא שאל מה קרה היא מיד חייכה ואמרה שהיא שקועה במחשבות עליו במקום בעבודה, ולכן נאלצת לעשות שעות נוספות במשרד. הוא התחיל לדאוג כשה"חשדנות" אמרה לו שטלי אחרי הכל טבחית, והעבודה שלה בדרך כלל הייתה בין הכיריים לכיור. אחרי שה"אדישות" התפטרה, הוא החליט לבדוק. הוא גילה ששעות נוספות היא באמת עשתה, רק שבשביל הדברים האלה היא לא הייתה צריכה להתעסק עם אוכל. כאב לו שהוא תפס אותם ביחד, הוא היה אובד עצות והתחנן שאחזור, אבל אין מה לעשות, בעולם שלי אין מקום לבוגדים... חשבתי עליו קצת אז החלטתי אולי בכל זאת לעזור לו, שלחתי אליו את "רחמים עצמיים". דבר חיובי אולי יצא מזה, אני מתחיל לחבב את ה"תחמנות" שלה, היא מבריקה ומאוד חכמה, נראה לי שאזמין אותה לאיזה דייט..
אני מתגעגע, כן, היום אני כבר יכול להגיד את זה, אני ממש מתגעגע אליו לפעמים. לטיולים ולשיחות שלנו, לילות שלמים יכולנו להרהר במחשבות. עכשיו, אני מסתובב לי בשקט בין העליות והחדרים ופתאום אף אחד לא מזהה אותי יותר, אפילו לא עוצר לבקש חתימה. ואני – אני הייתי הראשון לדעת הכל, אלי הוא מיד היה פונה בכל צרה ובעיה שלו. אבל, אה, הוא טיפוס לא יציב. לא פלא שהבחורות חושבות שהוא פרפר, אני אפילו מזדהה עם אותן בחורות שמזעיפות פנים אחרי שהוא מפסיק להתקשר פתאום. אבל בינינו זה היה משהו אחר, משהו אמיתי. אף אישה או כלב לעולם לא יצליחו להתקרב לכזו רמת הבנה וקירבה כמו שהייתה בינינו. לפחות ככה חשבתי... הכל התחיל כשהוא הכיר את טלי, בהתחלה היא הייתה עוד אחת רגילה, היא לא הייתה מאוד מיוחדת, גם לא מאוד יפה, אבל הוא נקשר אליה. הוא חשב שיש לה חוש הומור מדהים, למרות שאותי היא אף פעם לא כ"כ הצחיקה. אבל זה לא משנה כאן במיוחד, כי אני לא הבעיה, אפילו אמרו עלי שאני יותר בקטע של חיצוניות מאשר האופי, אבל הוא תמיד אהב אותי ככה.. עד שהטלי הזו הגיעה ושינתה הכל. בהתחלה הכל היה בסדר, אפילו מעולה, היינו חברים, אפילו יותר מחברים, אני הייתי בתוך הדם שלו. אחרי כל פעם שהם נפגשו הוא היה רץ אלי ומנתח איתי מצבים, הייתי עוזר לו לראות את הדברים בצורה איך לומר, נכונה. הייתי עוזר לו לשלוט בעצמו, אחרת העניינים יכלו לצאת משליטה. היינו הולכים לטייל הרבה, אפילו לדייטים ולמיטה נכנסתי איתם, אני הוא וטלי, הכל עברתי ביחד איתם. בלעדי הוא היה כלום, אפס.. ככה הכל התגלגל עד שהגיעה החתונה שלהם, שם היא שברה אותו בדרך לא קונוונציונלית כזו או אחרת, כשלרגע אחד לא עמדתי על המשמר. הסיוט הגדול ביותר שלי התחיל להתגשם, וברגע לא מחושב הוא הבטיח לה – "מהיום אני מפסיק לקנא!". וככה אחרי 25 שנים תמימות של חברות, קירבה, ואהבה חסרת גבולות פתאום הוא מטיל ספק בקיומי בשביל מוסד הנישואים המקולל, אני הייתי הכל בשבילו ופתאום בגלל סיפור אהבה אחד קטן התבלבל לו הכל במוח. כל הרגשות נותרו בדממה לראות מי יהיה השליט החדש, כולם היו בהלם לאחר המרד הגדול בשליט הבילתי מעורער, הייתי ממש האלביס פרסלי של עולם הרגשות! בהתחלה ניסיתי להילחם בו, להתווכח, אבל הוא לא נתן לי ברירה, ואת הכיסא המכובד שלי תפס ה"אמון", אה, טיפוס לא כזה סימפטי, יותר מידי אופטימי.. אומרים גם שהוא אוהב להשתמש בכל מיני חומרים. הזמן עבר לאט, ואני כמעט נעלמתי מהתודעה הריגשית, אבל הוא נזכר בי פעם, אפילו קרא לי נואשות, ניסה לטפח את האגו שלי כדי שאחזור אליו, לרגע הוא שכח בעצם שאני לא טיפוס של מחמאות, אפילו את שלו אני לא כ"כ מחבב. זה קרה אחרי 24 חודשי נישואים, פתאום טלי התחילה לחזור הביתה מאוחר יותר בלילות, כשהוא שאל מה קרה היא מיד חייכה ואמרה שהיא שקועה במחשבות עליו במקום בעבודה, ולכן נאלצת לעשות שעות נוספות במשרד. הוא התחיל לדאוג כשה"חשדנות" אמרה לו שטלי אחרי הכל טבחית, והעבודה שלה בדרך כלל הייתה בין הכיריים לכיור. אחרי שה"אדישות" התפטרה, הוא החליט לבדוק. הוא גילה ששעות נוספות היא באמת עשתה, רק שבשביל הדברים האלה היא לא הייתה צריכה להתעסק עם אוכל. כאב לו שהוא תפס אותם ביחד, הוא היה אובד עצות והתחנן שאחזור, אבל אין מה לעשות, בעולם שלי אין מקום לבוגדים... חשבתי עליו קצת אז החלטתי אולי בכל זאת לעזור לו, שלחתי אליו את "רחמים עצמיים". דבר חיובי אולי יצא מזה, אני מתחיל לחבב את ה"תחמנות" שלה, היא מבריקה ומאוד חכמה, נראה לי שאזמין אותה לאיזה דייט..