אני בטוחה שאין הרבה מה לעשות

[buffgirl]

אני בטוחה שאין הרבה מה לעשות

בנידון, אבל אני כן צריכה להוציא את מה שיש לי בפנים החוצה. אז חבר שלי זרק אותי, לפני בערך שבועיים, וכל יום אני מרגישה איך לאט-לאט חלק נוסף מהחיים שלי בורח החוצה והמצב רק נהיה יותר גרוע. אני מנסה לשכוח אותו, להוציא אותו מהראש, אבל הוא לא מוכן לצאת וכל דבר קטן מזכיר לי אותו אם זה משהו שהוא היה עושה, מקומות שהיינו, או דברים שאף פעם לא יצא לי לעשות איתו יותר. אפילו דברים שלא קשורים אליו בכלל איכשהו מזכירים לי אותו. הוא לא רק היה ה-חבר שלי, הוא גם היה אחד החברים הכי טובים שלי ולאבד אותו זה קשה, כי אני עדיין אוהבת אותו ומתגעגעת אליו מאוד והוא לא אוהב אותי יותר. מה שהכי מפריע הוא שאני מרגישה את הצורך הזה להיות כל הזמן עסוקה, כל הזמן מוקפת באנשים רק כדי לא לחשוב עליו, אבל רוב הזמן אני לבד כי אנשים לא יכולים להיות סביבי 24/7, וגם כשאני עם אנשים הוא לא יוצא לי מהראש. אני יודעת שאם הזמן זה יעבור, אבל עכשיו אני מרגישה שזה רק הולך ומחמיר ואני לא יכולה כבר. כל יום יותר קשה מהשני. איך אני יכולה להוציא אותו מהראש? איך אני יכולה כש"הוא" והנוכחות שלו נמצאת בכל מקום?

 

[noosh]

אינ לא חושבת שאפשר להוציא אותו

מהראש. תקשיבי, דני, אינ כ"כ מבינה אותך. כלומר, אני לא יכולה להתיימר ולהבין בדיוק איפה את נמצאת , אבל כשאני "איבדתי" מישהו (כי הוא עדיין כאן, פשוט לא איתי), זה היה הרבה יותר קשה מבחינת לאבד מישהו שהיה החבר הכי טוב שלי. וגם אם לא "החבר הכי טוב", אז מישהו שהבין אותי הכי טוב, שידע לראות בי הכל, שלא יכולתי לא להגיד לו משהו. וזה קשה, אני יודעת כמה שזה קשה. אני זוכרת טוב מאוד כמה שכאב לי, אפילו פיזית. כשאינ נזכרת בזה אני מתקפלת. באמת, אני כל-כך מבינה. ודני, הוא בכל מקום, זה ברור. הוא בכל מקום גם אם הוא לא באמת היה שם, כי את רוצה שהוא יהיה שם. וזה הכי ברור והכי מובן והכי לגיטימי, ואת צריכה פשוט לקחת את כל הכוחות שיש בך ולהבין שגם אם הוא שם, את ממשיכה הלאה. וזה לא בא בקלות, בהתחלה זה לא בא בכלל. זה מוציא אותך מדעתך ואת רק רוצה להסתגר איפשהו ולשכוח. אבל אל תשכחי, תפנימי. זה כל-כך הרבה יותר חשוב לעשות. את לא יכולה לדעת מה הוא מרגיש, אם הוא אוהב או חושב או מתגעגע גם. וסביר להניח שהוא גם מתגעגע, כי בכל זאת היית מישהי משמעותית מאוד בחיים שלו, וגם הוא איבד חברה ממש טובה. ואני יודעת כמה את רוצה לדעת שגם לו כואב, ולא רק לך, אבל בסופו של דבר, זה לא מה שמשנה כאן. כי את צריכה לחשוב עלייך, ועל האנשים שסביבך, ועל איך את נעזרת בהם. ואת צריכה להוציא החוצה ואת צריכה לשחרר. ואת יודעת מה? כל מה שאני כותבת כאן זה בולשיט. באמת, כי אין שום תשובה ל"איך מוציאים אותו מהראש". הוא פשוט לא יוצא משם. ואין לי שמץ של מושג ואין לי תרופה ואין לי מילות קסם, אני משערת שלאף אחד אין (אם למישהו יש, אני אשמח לקבל כאלה). זה רק עבודה קשה וזמן, וכן - זה כואב בדרך. ממש. אין לי מושג מה אני עשיתי כדי להגיע למצב שלי היום. אני משערת שפשוט דיברתי עם אנשים. ובכיתי המון. המון. וכתבתי, ושמעתי מוזיקה, ונזכרתי באלפי דברים, ולא יודעת מה. באמת, אני לא יודעת מה. אבל עובדה שהיו ימים שהצלחתי לנשום יותר, שלא בכיתי רק מלהרים את הראש באמצע היום ולהזכר במשהו. שלא התכווצה לי הבטן עם כל שיר ששמעתי. ואת יודעת מה? גם הגיע הזמן שכשהייתי עצובה או צריכה לפנות למישהו, הוא לא היה הראשון שעלה לי בראש. והוא לא היה השני. ועוברים המון תהליכים בדרך, של עצב ושנאה וכעס וגעגועים, בעיקר. ועוברים. את תעברי גם, כי יש בך את כל הכוחות שדרושים לזה, כי זה יחזק אותך ויגרום לך להבין המון דברים לגבי עצמך. כשאת מתנתקת ממישהו שהשפיע עלייך, את גם משתנה בדרך. ואת תראי שאת תתחזקי. בינתיים פשוט... תתני לעצמך לשקוע קצת, את השבוע של השחרור של האמוציות. אפילו אם זה סתם לפנות לחברים ולהגיד שקשה לך. כי בשביל זה הם שם, כדי להקשיב לך. ואח"כ את תתאוששי קצת ותמשיכי הלאה, ואת תמשיכי הלאה. אני מבטיחה. ואני תמיד פה, אם את צריכה לדבר. קלישאתי, אבל ככה זה.

 

[inbal287]

דני,

תראי... עבר עליי סיפור דומה בתחילת השנה. הוא לומד איתי באותה מגמה, זרק אותי ויום למחרת התחיל לצאת עם חברה שלי... זה לא היה נחמד בכלל :$ והיה לי כ"כ קשה להתמודד עם זה, ירדתי בציונים הייתי מאוד בדיכאון... היה לי באמת באמת קשה. אבל הנה אני עכשיו, ואני בסדר גמור ושלמה עם כל מה שקרה. תראי, זה לא יקרה מהר... יכאב לך עוד קצת, תמיד יהיה לך איזשהו עקצוץ בלב מתי שתראי אותו את לא יכולה למנוע את זה. את פשוט יכולה לעשות את הכל קל יותר, פחות רציני... תתחילי להתמקד בדברים שהכי עושים אותך מאושרת, הכי בעולם. ובטוח יש דבר כזה. תצאי, תבלי, תעשי דברים שמזמן לא עשית... העיקר לא לשבת בבית ולתת למחשבות לאכול לך את הנשמה. שאלה [את לא חייבת לענות]: סגרתם הכל ביניכם? כאילו, אין קצוות פתוחים שאולי מפריעים לך להשלים עם המצב [במקרה שלי יש קצוות פתוחים עד היום, 7 חודשים מאז]... ואם יש קצוות כאלה, יש מצב שאתם יושבים לשיחה? כי לדעתי לסגור את הכל יגרום לך להרגיש גם הרבה יותר טוב. תראי, אני לא חושבת שתצליחי להוציא אותו מהראש, הוא תמיד יהיה שם. ההבדל הוא שלאט לאט הנוכחות שלו תפחת או הערך שלך בעיניך ירד... גם אם עכשיו זה לא נראה לך ככה, בעתיד זה יהיה, וזה יעבור ואת תתמודדי עם זה מעולה. עכשיו זה עדיין טרי, עברו רק שבועיים... זה עדיין קשה, אני יודעת. אבל לאנשים אכפת ממך, ואנשים מוכנים לעשות הרבה בשביל שיהיה לך טוב יותר, אז תשעני על האנשים האלה ותתני להם לעזור לך עד כמה שאפשר. בסופו של דבר, זאת "חוויה" מחשלת, היא רק מחזקת אותך ומעצבת עוד יותר את הדמות שלך... אז נכון, זה קשה עכשיו. אבל אני באמת בטוחה [מההודעות שלך שקראתי בחצי שנה האחרונה] שאת תצליחי להתמודד עם זה... באמת. אני יודעת שהכל נראה קיטשי ובולשיט ומה לא, אבל אני מדברת על סמך ניסיון אישי... ואני מקווה שזה עזר טיפה. בכל מקרה, אני מוכנה להקשיב לך, להכל. יהיה טוב מתוקה

.

 

[lollapalooza]

האמת היא

שכמה שאני שונאת להגיד את זה, אין פתרון קסם. זה משהו שבא לאט. צריך זמן כדי להתגבר. אני יודעת שכולם אומרים לך את זה ואני יודעת כמה זה מעצבן, והלוואי ויכולתי להגיד משהו אחר. להעסיק את עצמך ולא להיות לבד עם המחשבות, זה טוב. אבל ברגעים שאת כן לבד ועם המחשבות שלך, זה גם טוב. זה כואב בצורה מטורפת, אבל בסופו של דבר, הכי טוב זה באמת להוציא את זה ולהתמודד עם זה. אפילו אם התמודדות פירושה בכי או ייאוש. פשוט תעברי יום אחרי יום, ותראי עם הזמן שדברים ישתפרו. באמת.

 

[יעל ניסן]

לפעמים

באמת יותר טוב להיכנס ראש בראש במשהו ולעזור לעצמך לסיים פרק. אחד הדברים שנשארים עם פרידות חד צדדיות זה איזה שהוא unfinished business שמזמזם כל הזמן ברקע ומפריע לתפקוד או מפריע להיות פנויים ל-business חדש. שבי וכתבי לו. לא, זה לא מכתב ששולחים בסופו של דבר, אלא שם במכתב את צריכה לסגור את העסק. להגיד את כל הדברים שאת רוצה להגיד (גם שאת מתגעגעת וגם שהוא חסר וגם דברים שרצית להגיד ולא הספקת). בגדול זה מכתב שצריך לעזור לך לסיים פרק אחד כדי שתוכלי להתחיל פרק אחר. ואם לוקח לך חודש וחצי לכתוב את המכתב הזה, ואת כל הזמן מוסיפה או גורעת - זה בסדר. קחי את הזמן שאת צריכה. נסי לגבש דרכו את מי שאת באופן שלם בלי "החצי השני" שחסר לך בכל מקום ובכל חוויה. את 100% את, ולא חייבת מישהו ש"ישלים אותך" או "יחסר לך" כדי שתחווי את החיים. יאללה - לכתוב מכתב!

 

[noosh]

../images/Emo45.gif תעשי את זה.

זה ממש עוזר, מניסיון (יו, כמה כאלה יש לי)

 

[buffgirl]

בפעם שעברה שזה קרה כתבתי לו מכתב.

גם כשחזרנו הוא לא קיבל אותו. לכתוב שוב פעם מכתב שיגיד בדיוק אותו דבר? נראה לי קצת מיותר. כל היום אני נעה בין שתי הרגשות: או שאני חושבת עליו והבטן שלי מתחילה להתערפל ויש לי פרפרים ואני חושבת על כמה שהוא חמוד ואני אוהבת אותו והוא גורם לי להרגיש הכי מאושרת בעולם, או שרוב הזמן, איזה 99% אני מרגישה מאוד רע ואפשר לסכם את זה במילה אחת: בעעע. וזו אפילו לא מילה. ומפריע לי שהוא מתעלם מקיומי והמסנג'ר שלו מתחבר-מתנתק כל הזמן ואני רואה כל כמה דקות אותו מתחבר עם התמונה. ושהוא לא מראה כל סימן של עצב, גם לא לחברה הכי טובה שלו, שהיא גם חברה שלי, ואני כל היום מרגישה חרא ורואים את זה טוב מאוד עליי, גם כשאני לא אומרת כלום וזה משפיע עליי כל כך. ואין מה לעשות, "זה יעבור עם הזמן", אבל עכשיו זה כל כך כואב והוא כל כך כל כך כל כך חסר.