אני במשבר

[פוף היחידה]

אני במשבר

ביום ראשון עברנו לנעליים. עודד קיבל אותן יפה, לא בכה וישן הרבה (יחד עם הנעליים). בימים שלאחר מכן עודד היה בסדר, יחסית, אם כי קצת לא נינוח. הייתי בטוחה שאין קשר לנעליים, כי הוא לא צרח ובד"כ ניתן היה להרגיעו על הידיים, או עם ציצי. היום בערב, עודד היה לא רגוע וברגע שהורדנו לו את הנעליים, הוא חייך כל הזמן ונראה מאושר ושמח (כך היה גם אתמול כשהורדנו לו את הנעליים). כשאני רואה אותו כך אינני מפסיקה לבכות, כי אני מבינה שהנעליים מציקות לו. נורא קשה לי עצמי (וגם לבעלי, אני חושבת) עם הנעליים. הן כ"כ לא אסתטיות. אני שונאת את הנעליים. קראתי פה שהילדים מתרגלים לנעליים. האם ילדיכם התנהגו כרגיל לאחר מס' ימים עם הנעליים. האם עודד נועד להיות לא שמח כשהוא עם הנעליים? אני מבולבלת ומדוכדכת. בבקשה עזרה.

 

[אמא של כדור]

פוף מתוקה

אתחיל בזה שגם אני לא מתה על הנעליים. אושרי איתן קצת יותר משנה. אבל... המצב שאת מתארת דומה להפליא (או להחריד) למצב שבו עודד אושרי ואני היינו לפני קצת יותר משנה. מורידים ת'נעליים- ילד שמח ולהפיך. זה ממש עובר! טוב שאת עובדת על עצמך מפני שזה בראש ובראשונה לטובת התינוק. אני הייתי צריכה להזכיר לעצמי כל כל כל הזמן למה הנעליים נועדו ואיזה מזל יש לאושרי שהוא נולד בזמן שכבר מטפלים בשיטה זו בארץ. לכל ילד לוקח זמן אחר להתרגל אבל אישית נראה לי שזה גם קשור לאיך ההורים מקבלים ת'עיניין. מיצד אחד את הרי לא יכולה ממש לעשות ת'צמך כל הזמן באושר אבל זה מקדם להגיע לאושר. וגם עודד יראה שאת מבינה שלא הכי טוב לו ושאת לא משקרת לו שהכל טוב ומקסים עכשיו, שאת מנסה כמוהו להתגבר ואת שם בשבילו, שהוא זה שהכי חשוב. אולי תדברי איתו במשפטים כמו "עוד כמה שעות נרגיש שנינו טוב יותר" או "אתה יודע שגם לאושרי/מתן/לידיא... יש נעליים יפות כמו שלך? נעליים מיוחדות ויפות". אני אישית הייתי צריכה להגיד בקול רם המון דברים טובים על הנעליים, המון, לא כל כך כי המראה שלהן מפריע לי אלא כי ראיתי איך קשה לאושרי איתן בהתחלה, כי אני בטוחה שכל כך יותר קל בלעדיהן. ועוד דבר לגבי המראה. תקשטי את הבר, גם אם זה נראה לך דבר מעצבן או דוחה לעשות עכשיו בגלל שאת שונאת ת'נעליים זה דוקא יכול לעזור לגעת בן עוד קצת וליפות אותן, להתגבר על הרתיעה הפיזית, שאלי היתה מאוד חזקה והיום נשאר ממנה קמצוץ. (האם למשל כבר ריפדת את הבר?). תקני לעודד גרביים ארוכות ש"יתלבשו" על כל הנעל. תקשטי את הנעליים בצבעי בד בולטים, מדבקות... תרימי לעודד את הרגליים יחד, מהירך, מהשוקיים כמה שיותר פעמים ביום. זה גם יעזור לו להתרגל יותר ויותר לתנועות וגם יראה שאת משתתפת פעילה איתו. ככל שהזמן עם הנעליים יורד זו הקלה גדולה. אושרי התחיל לעמוד רק בגיל שנה וחודש ועד אז היה עם הנעליים 16 שעות (לאחר ה23 שעות בשלושת החודשים הראשונים). כמה כבר חיכיתי שנרד בשעות. עכשיו שהוא רק ישן איתן זה כיף גדול!!! והאמת הזמן עבר מהר. כבר ההורדה ל16 שעות מ23 היתה כל כך משמעותית. לא ירחק היום, את תראי. כבר תהיו לגמרי רגילים ואז תבוא ירידה ותנשמו עוד קצת. אני נזכרת במפגש הפורום הראשון, שהיה ממש מצומצם. אושרי היה אז עם הנעליים 16 שעות. היינו עם רחלי של מתן בפארק. מתן היתה אז עם גבס ורחלי שראתה את אושרי מתהפך לו בקלות עם הנעליים כל כך התעודדה. באתר של אושרי יש סרטים שלו המראים איך הוא עובר מזיחלת גחון לזחילה רגילה עם הנעליים, תסתכלי, תראי איך הוא מאושר. אשלח לך את הטלפון שלי במסר את תמיד מוזמנת להתקשר. מה שאת כותבת משותף להמון הורים בטח לפני שנה הייתי כותבת הודעה דומה. באמת שהכל משתפר ומהר. תנסי להוביל את עודד ולא שהוא יוביל אותך. אבל אני מבטיחה לך שגם אם תראי לו שהכל רע הוא בסוף יוביל ויראה לך שהמצב ממש לא נורא, ושהוא תינוק מאושר בלי שום קשר לנעליים. כחודש אחרי שאושרי התחיל עם הנעליים כבר חד משמעית העדפתי את הנעליים על הגבס! אני לא זוכרת היכן אתם גרים אבל תמיד נוכל להיפגש. גם חברי הפורום האחרים ישמחו להפגש איתך ולעודד אם את גרה רחוק מאוד רחוק. כתבתי הרבה, אני מתכוונת לכל מילה. נשיקות

גדול עידית

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

פוף יקרה../images/Emo24.gif

בבקשה, אל תבכי. תשתדלי לא לבכות ליד עודד כי הוא בטוח מרגיש שאמא בוכה ועצובה ומרחמת וזה מאוד משפיע. אני מאוד מאמינה בזה שהילדים, גם בגודל של עוברים, מרגישים את התחושות שלנו. כל מה שאת מרגישה הוא טבעי בהחלט. כך זה בהתחלה. אני משוכנעת שעודד יתרגל. זה יכול לקחת קצת זמן, אבל הוא יתרגל בטוח. בדקי ששום דבר לא לוחץ מבפנים, ושאין סיכוי שמשהו ממש כואב לו. אם זו רק אי נוחות שנובעת מהנעליים עצמן ומחוסר הסתגלות אליהן, אני מבטיחה לך שהוא יתרגל. אל תתפתי להוריד אותן, אל תתפתי לרחם ולהוריד למעט שעות כדי שיהיה לו קל יותר. הגיל הזה הוא קריטי בטיפול. הרגליים הן כמו פלסטלינה והכול כל כך גמיש. יש חשיבות לכך שתעקבי אחר כל ההוראות הרפואיות שקיבלת מהרופאים המטפלים ותעשי בדיוק כמו שאמרו לך. אל תדאגי. אני מבטיחה לך שזה יחלוף במהרה. קחי חיבוק לחיזוק

יעל

 

[אודונים]

שלום פוף ערב טוב

כבר יותר מחצי שעה אני מנסה לחשוב איך לכתוב לך שלא תיהיי עצובה ומדוכדכת אנחנו נולדנו לפני ששיטת פונזטי הייתה כל כך פופולרית, ולכן הטיפול שקיבלנו היה שמרני. עד כאן ההקדמה מה שאני כותבת זה לא כדי שתרחמו עלינו אלא לנסות לתת קצת פרופורציה למציאות שלכם ואני אשתמש בביטויים ציניים. אצלנו כפי ששרו כוורת על המגפיים- הן תפורות אצלו ישר לעצמות, וזה כואב ולא נוח ולא יורד לשעה שעתיים כל יום. אז לא שלא חבל לי על עודד שלא נוח לו עם הנעליים, ועלייך שאת שונאת אותם אבל תתעודדי מזה שאת לא היית צריכה להנעיל לו אותם בהרדמה מלאה, נכון עדיף בלי, אבל זה לא נורא, תנסי לחשוב ככה או לחשוב עלינו אותו פגם עם טיפול אחר מקוה שהמסר התקבל כמו שרציתי תחבקי ותנשקי אותו ותעזרי לו להתגבר על המכשול הזה שהוא בטח לא המכשול האחרון בחייו. תתעודדי שחר

 

[אורנית של לים לם]

פוף יקרה

מבינה מאד לליבך. נכון, קשה לנו לראות את הילדים שלנו "כלואים" ו"מוגבלים", אבל, אתן לך זווית אחרת לראות את הדברים: נטע שלי הרבה יותר שמח גם כשהוא יכול לזחול על ארבע ערום על הרצפה או על המיטה. אני משוכנעת שהוא לא התינוק הראשון ששמח להיות ערום ובכל זאת - רוב היום הוא נתון בתוך טיטול ובגדים. כשאני מלבישה אותו הוא משתולל ובוכה ומתנגד. מתנגד הרבה יותר לבגדים מאשר לנעליים, ואני בטוחה שגם בעניין הזה הוא לא היחידי. למה בנושא הלבוש אנחנו לא עצובים? כי כולם לבושים? זה הרי לא הכרחי. מה ההבדל בין הנעליים לבגדים? נהפוך הוא - את הטיטול והבגדים אנחנו מלבישים מטעמי נוחות, אז מטעמי בריאות שנפקפק? אל תרחמי עליו. הנעליים הן לא אלו שיקבעו אם עודד יהיה ילד מאושר, וחייכן או ילד עצוב וחסר שמחת חיים. את התכונה הזאת קובעת האווירה במשפחה שבה הוא חי. תהיי מאושרת שיש לך ילד בריא. תודי כל יום על כך ואל תהיי עצובה. חיבוקים חמים, אורנית

 

[אמא של כדור]

אוי הכנסת הידיים לשרוול והראש

לצווארון והחיתול החיתול... "את הטיטול והבגדים אנחנו מלבישים מטעמי נוחות, אז מטעמי בריאות שנפקפק?"

הילד הבא בלי טיטול מגיל שישה שבועות |בלי עין הרע|

 

[tgdr]

../images/Emo137.gif../images/Emo138.gif../images/Emo139.gif../images/Emo151.gif

פיף, פף, פוף!!! בתור הורה וותיק לילד קלבפוטר דו"צ שהיום הוא כבר בן 29 (משלשום)אני מבין מה את חשה, היינו שם והקשחנו את ליבנו ל"סבל" של עוללנו והיום אנחנו והוא אומרים תודה על ה"אכזריות" שלנו. ככלל אני חושב שיותר ממה שהילד סובל אז אנחנו סובלים, אני חושב שהילד מסתגל הרבה יותר מהר מההורים למצבים קשים, לא נוחים וכואבים!!! אנחנו הם אלה שמקשים עליהם את החיים!! חיזקי ואימצי ובסוף תצליחו וכשתסתכלו אחורה זה יהיה עם חיוך גדול! יום טוב ושימשי רפי

 

[גן עדן היחידה1]

לא יודעת לעזור ../images/Emo4.gif תרגישו טוב

 

[galitkash]

תיהיו חזקים בשבילכם ובמיוחד בשבילו

 

[רחליקה1]

אילו תשובות מדהימות כתבו לך.

שמעי, אני קלסטרופובית. אמא של כדור והירוקה שלפעמים עוד נכנסת לכאן יודעות כמה חששתי מהנעליים האלו. ואז שני דברים קרו: אלון הסביר לי שמתן זה לא אני, היא עדיין לא הולכת יושבת וכד' ו"לקשור" לה את הרגליים זה לא כמו לקשור לי אותן. אנחנו כואבים את המצב מנקודת הראות שלנו ובזאת קצת חוטאים לאמת למרות שאני בטוחה שיותר כיף בלי... והדבר הנפלא האמיתי שקרה לנו, היה שפגשנו את כדורי (אושרי). הקטנטן הזה, התגלגל לו בהנאה על השמיכה מרים את הנעליים אל הפנים ואוכל אותן בהנאה. באותו הרגע נרגעתי וכך גם מתן. חביבתי, אני אהיה קצת קשוחה איתך, ק"פ הוא מום שהופך לנכות כשלא מטפלים בו. קחי לדוגמא ילדים באפריקה שלא טופלו וראי איך הם לא מסוגלים ללכת. לנו יש את המזל הגדול ביותר: קיים טיפול פשוט ואני מדגישה, פשוט לבעייה שלנו (כמובן, להוציא את מקרי חזרת הק"פ). אין צורך לספר לך אילו בעיות קיימות לילדים אחרים, אם ממש מתחשק לך להתעודד בואי לויינטרוב ביום שלישי, לא ביום ראשון - יום הק"פ, אלא בשלישי, יום הבעיות האמיתיות. את תצאי משם מחייכת ומוארת על כך שכל מה שאת צריכה לנעול לתינוקך האהוב זה דניס בראון.... אני באופן אישי מנסה לא להתבוסס ברחמים עצמיים יש לי ילדה מופלאה, אם זו תהיה בעייתינו הרפואית היחידה, אשרינו. שולחת לך הרבה אהבה, מבינה אותך עד השמיים, מחזקת את ידך ומקווה שתצליחו להתמודד עם הדניס בראון בקלילות. שבת שלום, רחלי.