hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
בחיים יש מטרות קטנות ומטרות גדולות, וצריך להשקיע זמן ומאמצים במטרות שאנו רוצים, בהתאם לגודלן, כדי באמת להשיג אותן. לכן ובאופן טבעי, אין הרבה אנשים שמשיגים את המטרות הגדולות, או אפילו רודפים אחריהן, בגלל כמויות הזמן והמאמצים שהן מדרישות, כמו גם ההקרבה שהן מדרישות, של כל המטרות הקטנות, בגלל הזמן והמאמצים שהמטרות הקטנות מדרישות, ואם אנחנו רודפים אחרי המטרות הגדולות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מותרות כמו לבזבז זמן ומאמצים על המטרות הקטנות. למרות שכשחושבים על זה, חלק מהמטרות הקטנות האלו הן בעצם לא כל-כך קטנות. חלק מהמטרות הקטנות האלו הן מטרות "קטנות" כמו להיות אמפתי, להיות אכפתי, להיות בן-אדם.
ואנשים שלא רק רודפים אחרי המטרות הגדולות, אלא גם משיגים אותן, אתם יכולים להיות בטוחים שהם היו צריכים להשקיע הרבה יותר זמן ומאמצים מאשר מה שאנשים אחרים מקדישים.
באיזשהו מקום, הם היו צריכים להשתנות, ולוותר על דברים בחייהם, ואף גרוע מכך-דברים בעצמם, כמו לדוגמה הרצון והמוכנות להיות אכפתיים כלפי אנשים אחרים, להקדיש זמן לעזרה לאחרים, להקדיש זמן לאמפתיה לאחרים. לעיתים קרובות, זה מה שקורה. לעיתים קרובות, כדי להצליח באמת, אדם מצליח באמת היה צריך לוותר בעצמו על חלקים מהאנושיות שלו עצמו.
כמו דניאל פליינוויו בסרט "זה ייגמר בדם".
זה ייגמר בדם – ויקיפדיה (wikipedia.org)
בסרט "זה ייגמר בדם", דניאל פליינוויו, שאני רואה בו הרבה מעצמי, הוא מספר שהוא מסתכל על אנשים ושהוא לא רואה שום דבר ששווה לאהוב, אבל האם זה באמת נכון, או שזה פשוט משהו שהוא מספר לעצמו כדי לשכנע את עצמו שהוא לא צריך אנשים, כי ככה יהיה קל יותר לוותר עליהם, לוותר על האמפתיה והאכפתיות כלפיהם, ולוותר על האנושיות של עצמו, הכול למען המטרה הגדולה? כי מה אם, ככל שאתה אוהב יותר אנשים, כך אתה יותר חלש?
כי מה אם האהבה לאנשים וכל מה שהיא גורמת לך לעשות היא דבר שבצורה מובנת ובלתי נמנעת עומד בדרכו של המיקוד והריכוז שצריך בשביל להשקיע את כמות העבודה והזמן שצריך בשביל באמת להצליח בקנה מידה כביר?
וזה מה שצריך, בשביל להצליח בגדול. הרבה כוח, הרבה אנרגיות, הרבה זמן, ולוותר. לוותר. לעולם לא על המטרה הגדולה, ברור. אבל על כל השאר, כולל דברים ואנשים בחיינו, כמו בנות הזוג שלנו, אפילו אם הן היו הבן-אדם היחיד שאי-פעם אהבנו חוץ מעצמנו, ואפילו על חלקים בעצמנו, כמו האכפתיות שלנו, האמפתיה שלנו, האנושיות שלנו. ויותר מזה.
אבל כל החלקים האלו שבעצמנו הם אלו ההופכים אותנו למי שאנחנו, אז כאשר אנחנו חזקים מספיק בשביל לוותר על הכול, אפילו על חלקים בעצמנו, אנחנו למעשה מוותרים על מי שאנחנו. אבל אם אנחנו מוותרים על מי שאנחנו, אז עד סוף הדרך, כשאנשים כאלו, אנשים כמוני, מוותרים על הכול, אפילו על עצמם, אז מי אנחנו אז? אנחנו בהחלט לא עצמנו יותר. אנחנו אנשים חדשים. אבל מי הם האנשים החדשים האלו שאנחנו? במה אנחנו מאמינים? מי אנחנו?
עד שאני אעשה את המיליון דולר הראשונים שלי, מה אני אוכל להגיד שנשאר ממני? האם יהיה משהו ממני שעדיין יישאר? מה אני יכול להגיד שנשאר ממני כבר עכשיו?
ואנשים שלא רק רודפים אחרי המטרות הגדולות, אלא גם משיגים אותן, אתם יכולים להיות בטוחים שהם היו צריכים להשקיע הרבה יותר זמן ומאמצים מאשר מה שאנשים אחרים מקדישים.
באיזשהו מקום, הם היו צריכים להשתנות, ולוותר על דברים בחייהם, ואף גרוע מכך-דברים בעצמם, כמו לדוגמה הרצון והמוכנות להיות אכפתיים כלפי אנשים אחרים, להקדיש זמן לעזרה לאחרים, להקדיש זמן לאמפתיה לאחרים. לעיתים קרובות, זה מה שקורה. לעיתים קרובות, כדי להצליח באמת, אדם מצליח באמת היה צריך לוותר בעצמו על חלקים מהאנושיות שלו עצמו.
כמו דניאל פליינוויו בסרט "זה ייגמר בדם".
זה ייגמר בדם – ויקיפדיה (wikipedia.org)
בסרט "זה ייגמר בדם", דניאל פליינוויו, שאני רואה בו הרבה מעצמי, הוא מספר שהוא מסתכל על אנשים ושהוא לא רואה שום דבר ששווה לאהוב, אבל האם זה באמת נכון, או שזה פשוט משהו שהוא מספר לעצמו כדי לשכנע את עצמו שהוא לא צריך אנשים, כי ככה יהיה קל יותר לוותר עליהם, לוותר על האמפתיה והאכפתיות כלפיהם, ולוותר על האנושיות של עצמו, הכול למען המטרה הגדולה? כי מה אם, ככל שאתה אוהב יותר אנשים, כך אתה יותר חלש?
כי מה אם האהבה לאנשים וכל מה שהיא גורמת לך לעשות היא דבר שבצורה מובנת ובלתי נמנעת עומד בדרכו של המיקוד והריכוז שצריך בשביל להשקיע את כמות העבודה והזמן שצריך בשביל באמת להצליח בקנה מידה כביר?
וזה מה שצריך, בשביל להצליח בגדול. הרבה כוח, הרבה אנרגיות, הרבה זמן, ולוותר. לוותר. לעולם לא על המטרה הגדולה, ברור. אבל על כל השאר, כולל דברים ואנשים בחיינו, כמו בנות הזוג שלנו, אפילו אם הן היו הבן-אדם היחיד שאי-פעם אהבנו חוץ מעצמנו, ואפילו על חלקים בעצמנו, כמו האכפתיות שלנו, האמפתיה שלנו, האנושיות שלנו. ויותר מזה.
אבל כל החלקים האלו שבעצמנו הם אלו ההופכים אותנו למי שאנחנו, אז כאשר אנחנו חזקים מספיק בשביל לוותר על הכול, אפילו על חלקים בעצמנו, אנחנו למעשה מוותרים על מי שאנחנו. אבל אם אנחנו מוותרים על מי שאנחנו, אז עד סוף הדרך, כשאנשים כאלו, אנשים כמוני, מוותרים על הכול, אפילו על עצמם, אז מי אנחנו אז? אנחנו בהחלט לא עצמנו יותר. אנחנו אנשים חדשים. אבל מי הם האנשים החדשים האלו שאנחנו? במה אנחנו מאמינים? מי אנחנו?
עד שאני אעשה את המיליון דולר הראשונים שלי, מה אני אוכל להגיד שנשאר ממני? האם יהיה משהו ממני שעדיין יישאר? מה אני יכול להגיד שנשאר ממני כבר עכשיו?