אני איש רגיל לגמרי. בן 50, נמוך עם שרירים וכרס קטנה, מגולח ראש עם זקן וקעקועים, זין קטן וחיוך נעים. רגיל לגמרי. לא מכוער מאד אבל גם לא איזה אליל מין. אשתי ואני ביחד כבר מעל ל-20 שנה. כל הזמן הזה, לרוב, הכול היה נהדר. אפילו נחשבנו לזוג ה"מושלם" הזה, שכולם תמיד מדברים עליו כמה הוא דוגמה ומופת.
וזה נכון, תמיד הבנו אחד את השניה, סמכנו זו על זה, עשינו המון דברים ביחד, גידלנו את הילדה.
לפני כחצי שנה עשיתי משהו מתוך כוונה טובה בלבד שכשנודע לה שבר את הכול, ולדבריה פגע באמון שלה בי. זו לא הייתה בגישה, ולא שום דבר שקשור לחיי הזוגיות או האינטימיות, אלא משהו ברמה המקצועית. ושוב, באמת שפעלתי מתוך רצון כן לעזור לה בתקופה שהייתה במצוקה קשה.. אבל לא שאלתי אותה, אלא ניסיתי לעזור ופעלתי מאחורי גבה מה שגרם להחרפת המצב.
מאז היא כועסת עליי. כבר חצי שנה. מסרבת להתנשק איתי כי "אני לא יכולה להתנשק אתך כרגע, אני כועסת, אני פגועה, אני לא מאמינה בך". אין סקס, אין תשוקה. אנחנו שני שותפים לדירה. היא אומרת לי שהיא משתדלת שזה יעבור אבל כבר חצי שנה חלפה וכלום. זה רק מתגבר. היא גם מדברת אליי בתוקפנות כל הזמן בחודשים האחרונים, מבקרת כל דבר שאני עושה, תוקפת אותי סתם כך. ורע לי שבא לי למות.
כך למשל בשבוע שעבר היות וחלתה בקורונה שלחתי לה עציץ ענק עם רקפות יפהפיות. עשיתי את ההזמנה מהעבודה וכל הנשים מסביבי אמרו כמה אני "מקסים" ואיך הן מקנאות באשתי ואיזה גבר רומנטי אני וכו'. אבל אשתי צרחה עליי שהיא לא רוצה לדבר עם משלוחנים ולהתלבש ולצאת ולפתוח את השער כשהיא חולה ושפעם אחרונה אני עושה דבר כזה. ישבתי בעבודה ורציתי למות. ואתמול היא פתאום אמרה שמתחשק לה העוגה הזו מ"קשת טעמים" עם הלוטוס. אז נסעתי ל"קשת טעמים" וחישפתי רבע שעה עוגה עם לטוס ולא מצאתי אז הבאתי לה עוגה אחרת עם קרם אגוזים (מתברר שלוטוס זה סוג של עוגיות ולא ממרח אגוזים) והבאתי לה שמח והיא שוב בלי "תודה" ובלי מילה טובה רק "זה לא מה רציתי". ולא נגעה.
ואני לא במצב של להתגרש כעת. ממש לא. מסיבותיי אני. אולי אם הדברים היו אחרת הייתי פשוט הולך ודי, למרות שאני עדיין מרגיש כלפיה.
אבל רע לי. חסר לי שמישהי תגיד לי מילה טובה. תלטף סתם כך. תחבק. תמצוץ לי כי בא לה לפנק. תיתן לי לנשק את כולה. תתן לי הרגשה שאני מיני, שאני חי, שאני שם.
וכל רך רע לי.
כל כך חסר לי שמישהי תביט בי במבט חושק, תנשק אותי, תשכב אתי.
אוף.
וזה נכון, תמיד הבנו אחד את השניה, סמכנו זו על זה, עשינו המון דברים ביחד, גידלנו את הילדה.
לפני כחצי שנה עשיתי משהו מתוך כוונה טובה בלבד שכשנודע לה שבר את הכול, ולדבריה פגע באמון שלה בי. זו לא הייתה בגישה, ולא שום דבר שקשור לחיי הזוגיות או האינטימיות, אלא משהו ברמה המקצועית. ושוב, באמת שפעלתי מתוך רצון כן לעזור לה בתקופה שהייתה במצוקה קשה.. אבל לא שאלתי אותה, אלא ניסיתי לעזור ופעלתי מאחורי גבה מה שגרם להחרפת המצב.
מאז היא כועסת עליי. כבר חצי שנה. מסרבת להתנשק איתי כי "אני לא יכולה להתנשק אתך כרגע, אני כועסת, אני פגועה, אני לא מאמינה בך". אין סקס, אין תשוקה. אנחנו שני שותפים לדירה. היא אומרת לי שהיא משתדלת שזה יעבור אבל כבר חצי שנה חלפה וכלום. זה רק מתגבר. היא גם מדברת אליי בתוקפנות כל הזמן בחודשים האחרונים, מבקרת כל דבר שאני עושה, תוקפת אותי סתם כך. ורע לי שבא לי למות.
כך למשל בשבוע שעבר היות וחלתה בקורונה שלחתי לה עציץ ענק עם רקפות יפהפיות. עשיתי את ההזמנה מהעבודה וכל הנשים מסביבי אמרו כמה אני "מקסים" ואיך הן מקנאות באשתי ואיזה גבר רומנטי אני וכו'. אבל אשתי צרחה עליי שהיא לא רוצה לדבר עם משלוחנים ולהתלבש ולצאת ולפתוח את השער כשהיא חולה ושפעם אחרונה אני עושה דבר כזה. ישבתי בעבודה ורציתי למות. ואתמול היא פתאום אמרה שמתחשק לה העוגה הזו מ"קשת טעמים" עם הלוטוס. אז נסעתי ל"קשת טעמים" וחישפתי רבע שעה עוגה עם לטוס ולא מצאתי אז הבאתי לה עוגה אחרת עם קרם אגוזים (מתברר שלוטוס זה סוג של עוגיות ולא ממרח אגוזים) והבאתי לה שמח והיא שוב בלי "תודה" ובלי מילה טובה רק "זה לא מה רציתי". ולא נגעה.
ואני לא במצב של להתגרש כעת. ממש לא. מסיבותיי אני. אולי אם הדברים היו אחרת הייתי פשוט הולך ודי, למרות שאני עדיין מרגיש כלפיה.
אבל רע לי. חסר לי שמישהי תגיד לי מילה טובה. תלטף סתם כך. תחבק. תמצוץ לי כי בא לה לפנק. תיתן לי לנשק את כולה. תתן לי הרגשה שאני מיני, שאני חי, שאני שם.
וכל רך רע לי.
כל כך חסר לי שמישהי תביט בי במבט חושק, תנשק אותי, תשכב אתי.
אוף.
