אני דואג לו...

[אבא של טוי]

אני דואג לו...

שלום, אנא אבא לחייל שמשרת ביחידת המעברים של המשטרה הצבאית. לאחרונה, אחרי מפגש משפחתי, הסבו כמה בני משפחה שחזרו משליחות לחו"ל את עיניי לשינוי שחל בבני בשנה וחצי שעברו מאז גיוסו, שינויים שאני הייתי קרוב מדי בכדי לשים לב אליהם. הוא הרבה יותר מסוגר, מתחמק מלדבר על מה שהוא עושה בצבא ובכלליות נעשה קר ומרוחק יותר. זה מתבטא גם בדברים שנראים לא רלוונטיים, כמו ההימנעות שלו מגילוח בסופשבוע בו הוא בבית, או העובדה שהוא כבר לא כותב, מה שהיה פעם עיסוק מרכזי שלו. יש לציין שכאשר הוא עם חברים זה כמעט ולא נראה, אך כשהוא לבדו או איתנו, הוא לא אותו אדם שאנו מכירים. הוא לא מסוגל לראות חדשות, כתבות על פלסטינים או מתנחלים מדכאים או מרגיזים אותו, ולעיתים קרובות, אחרי דיווח על רצח או אונס ניתן לשמוע אותו אומר דברים כגון "על איזו מדינה מחורבנת אנחנו שומרים" ו"מבחינתי צריך לשרוף הכל ולהתחיל מאפס". צריכת הסיגריות שלו עלתה במידה ניכרת, כמו גם הזמן שהוא מבלה

 

[אבא של טוי]

המשך

כשאפו קבור בספר במקום לצאת ולבלות. לפני כחצי שנה הוא נפרד מחברתו לאחר שגילה כי היא בוגדת בו עם חברו הטוב ביותר, ומאז קשה לו להתחבר לאנשים חדשים או לבנות, בטענה ש"זה פשוט לא שווה את המאמץ." נורא הדאיג אותי לשמוע אותו מדבר עם אחותו כשהמשפט "אני לא בנאדם טוב, את לא מכירה את הדברים שהייתי צריך לעשות, ומה זה עושה לי כל פעם שאני מסתכל במראה..." אני מבין שהוא מדבר על התקופה שהוא שירת במחסום ארז שבעזה, תקופה שהייתה קשה פיזית ונפשית, ובה היה עד ואף תיפעל תגובה לכמה פיגועים. אחותו אמרה שכששאלה אותו על אילו דברים הוא מדבר, ענה ש"עזבי, מי שלב היה שם לא יבין אף פעם ומי שהיה שם כבר יודע, אז אין מד לדבר איתו." אז אומנם הגיזרה שהוא בה עכשיו שקטה יותר, אבל אני דואג לנפשו. אני דואג יותר מדי? מישהו פה היה במצב דומה ויכול לשאת עצה? בתודה, אבא של "טוי" (כל חבריו קוראים לו כך, וזה נדבק גם אל המשפחה... ).

 

[אימשל2]

יש מקום לדאגה, לא יותר מידי.

הדברים שאתה מתאר, אכן מעוררים דאגה. אני לא הייתי נחפזת להכנס להיסטריה, כי התגובות שלו נראות לי פרופורציונליות למה שעבר עליו. השרות הקשה יחד עם הבגידה של החברה, הן סיבות מספיק טובות להכנס לדיכאון. אלה הסממנים שאתה מתאר למעשה - סממנים של דיכאון. לא נראה לי, לפי מה שאתה מתאר שמצבו חמור במיוחד. עם זאת, תנסה, ישירות או ע"י הפעלת גורם שיש לו השפעה על טוי (אחות חברים וכד'), לגרום לו לקבל עצה מגורם מקצועי. במקביל, כדאי אולי להעיר את תשומת לב הגורמים האחראים עליו בצבא לשינויים בהתנהגות שלו. אני נזהרת עם העיצה האחרונה שלי, מחשש שהם לא יעשו את זה מספיק בעדנות וישיגו את התוצאה ההפוכה מזו הרצויה. אם יש כאן הורים שהתנסו בערוב הגורמים הצבאיים בטיפול בחייל עם סממנים קלים של דיכאון, ייתכן שהעצה שלהם תהיה מועילה יותר.

 

[oshiko]

טוב שאתה שם לב

למדנו כבר מניסיוננו הקצר בפורום וגם מפיהם של אחרים שמוטלת עלינו ההורים, כמו גם על החברים של החייל, החובה לשים לב לסימני מצוקה. טוב שאתה מאתר את הסימנים האלה. במקרה הזה עושה רושם שזה שילוב של נקיפות מצפון (אולי כליים ואולי ספציפיים - ביקורת עצמית על תיפקודו במקרה מסויים), שחיקה ובגידת החברה. אני מסכים עם אימשל2 שצריך לפנות לגורם מקצועי - קב"ן או ת"ש; יש כאלה בכל יחידה. אני חושב שכדאי לך כהורה לפנות קודם כל לאותו גורם ולתאר את חששותיך. להדגיש שאין עניין לגרור את זה למצב קיצוני אחר (הפעלת סעיף נפשי וכד') אלא חשש אמיתי ורצון שהבעיות יטופלו ברגישות ועל הצד הטוב ביותר.

 

[The Blue Fairy]

לפי מה שאתה מתאר

אני חושבת שכדאי שתפנה לאיש מקצוע, הוא יוכל לטפל בזה טוב ממך

. אני יכולה לספר לך מניסיון, שלחבר שלי התחילו נטיות אובדניות לפני שהוא התגייס והוא איים בהתאבדות כמה וכמה פעמים. הדבר הראשון שעשיתי היה לפנות לאיש מקצוע שהפנה אותו לפסיכיאטר. ממה שרשמת אלו אותם סימפטומים שהיו לחבר שלי וצריך לטפל בזה במהירות. אני יכולה לומר לך, שזה לא קל להתמודד במצב כזה, לראות אותו שבור בידיעה שאי אפשר לעשות כלום. אם תצטרך אני תמיד פה, ואני יכולה לעזור כי יש לי כבר את הניסיון

 

[סמדר בנ]

אתה דואג ובצדק

תמיד מציינים שיש לשים לב לשינויים בהתנהגות. זה שליד חבריו זה לא נראה לא אומר כלום - מנסיון, ידיד טוב שלי התאבד בזמן השירות הצבאי - אנחנו (החברים שלו) פשוט לא הרגשנו כלום, ממש שום רמז, מסתבר שבבית הוא כן שידר לחץ ומצוקה, אבל מי חשב על האופציה הזו?. טוב שאתה מודע עכשיו לשינוי, גם אני חושבת שכדאי לפנות ליעוץ מקצועי ולמפקדיו של הבן - כמוסן בצורה דיסקרטית. האם דיברת עם הבן וניסית לשמוע ממנו מה אוכל אותו? אני משערת שיש ברשת פורומים ספציפיים לנושא עזרה נפשית, יש גם אתר סהר (כמו ער"ן) וזה הקישור

 

[s h o o s h a]

לדאוג לילד

אבא של טוי, אין דבר כזה 'לדאוג יותר מידי'. חשוב תמיד שנדע ונהיה מספיק רגישים כדי להבחין בשינויים שחלים בילדינו. אלא מה? אם טוי לא מוכן לקבל עזרה איש לא יוכל לכפות זאת עליו. פניה אל מפקדיו בצבא? תלוי מי המפקדים. אולי בטרם תציג את הבעיה תשוחח עם מי ממפקדיו ותשמע מה הם אומרים עליו ועל התנהגותו והתנהלותו. תנסה לקבל תמונה נוספת. מעבר לכך, לדעתי, התגובות שלו להתרחשויות הן די טבעיות. הרי גם אנחנו, כשרואים ושומעים מה קורה, על הפשיעה הגואה, על המתנחלים, על הפלסטינאים, גם אנו מגיבים בצורה די דומה. כך שלא חושבת שצריך להגזים במתן חשיבות ופרשנות כל כך דרמטית לדברים שלו. ההתכנסות שלו עם עצמו, אולי זו דרכו 'להתבשל' עם מה שעובר עליו. לא כל אחד מגיב באותו אופן לאותם מקרים. ושחלילה לא יובן מדבריי שאני מכוונת להתעלמות מהשינויים. בהחלט להישאר עם אצבע על הדופק אבל להכניס דברים לפרופורציות ולא ללכת לכיוון של מחשבות אובדניות, דכאונות ושאר מרעין בישין.

 

[מי]

צור עמי קשר במסרים

אשמח לסייע

 

[oshiko]

לטובת הכלל ...

מי, חוץ מהייעוץ האישי במסרים, אם יש לקחים ותובנות שחשובים לכולנו, נשמח אם תעלה אותם גם בפורום. כולנו דואגים ממצבי הרוח של הבנים/בנות, ושאלות בנידון עלו ויעלו בפורום כל הזמן.

 

[מי]

אשתדל -

אבל הענין הוא בעיקר שכל מקרה לגופו