היה לי פעם חתול בשם אלפרון
הוא היה חמוד מאוד, אפור ונוכל רציני. היה לו גם בודי גארד. כלב שחור, ענק, אכזרי וצמא דם בשם דינו. הדינו הזה היה יבוא אישי מרוסיה, מצאתי אותו בצער בעלי חיים. לזה שבא איתי לבחור את הכלב קראו דרור. איך, אני מתה, איך אין שום מקריות בחיים. הכל מסודר בפאזל פסיכדאלי, רק שאנחנו, אנשים קטנים, לא יכולים לראות את מלוא התמונה. בקיצור הדרור הזה, שעזר לי לבחור את דינו, שהיה הבודי גארד של החתול אלפרון, הדרור הזה התגלה כעבור כמה שנים בעצמו כנוכל, שגם שתה ממני כסף. לא הרבה, אבל מספיק בשביל להעלות לי את הסעיף ולאחל לו מיני מיתות משונות וכואבות. יכוליות שהשחור ששמתי עליו הצליח, כי כבר כמה שנים כל מיני אנשים מחפשים אותו, והוא - האדמה בלעה אותו. אז בקיצור הדרור הזה? הוא נתן מבט אחד בדינו, שהיה במיכלאה עם עוד נקבה מבוהלת נורא, למה הכלב היה אוכל חי כל זכר ברדיוס של 10 ק"מ, והוא גם עשה את זה כמה וכמה פעמים בתקופה הקצרה שבה הוא התחרע במסדרונות חיי. אז דרור - אתם כל הזמן קוטעים לי את קו המחשבה עם השאלות שלכם ואני לא מצליחה להגיע לפואנטה בכלל. אז דרור נתן בדינו מבט אחד והפטיר בנונשלנטיות מצ'ואיסטית: זה כלב לא פראייר, תקחי אותו. בדבר אחד דרור צדק: הכלב באמת לא היה הפראייר. עכשיו אני מוכנה לענות על שאלות. כן, אתה עם הסוודר טורקיז והצעיף הכתום (התאמת צבעים מזעזעת, מה אתה, עיוור צבעים? מאותגר אופנתית? קלושר?) כן, מה השאלה? מי היה הפראייר? אלוהים, אני צריכה עכשיו להסביר את הפואנטה? הפראייר - זו הייתי אני!