תעצור רגע לפני שאתה הולך.
לא שואלת אותך למה החלטת לפרוש. לא שואלת. אם תרצה- כבר תספר. רק דקה לפני שאתה הולך- תביט סביבך. תבחן מה אתה רואה. רואה אח קטן שאתה כל כך אוהב- ברגע שתלך, תותיר אותו עם כאב. בהתחלה הוא יבכה ולא ממש יבין, הוא יבכה כי צריך. הוא אפילו יתגעגע- אפילו מאוד. החיוך יעלם לו, שמחת החיים של ילד קטן. החיים כבר לא יהיו כבעבר. ואם קשה לשניכם, הוא ישא קושי כפול. אני לא יודעת אם ההורים שלך מקשים עליך, אבל אם הסיבה לבחירת הפרישה שלך טמונה גם בם, אזי הם יתאבלו עליך, אולי יכעסו על עצמם קצת והתבטאות הכעס תעבור לסביבה הקרובה. הסביבה הקרובה זה אחיך- האח שחבל לך שהוא ישאר בלעדיך. האח הזה יגדל, כי החיים חזקים מכולנו. הוא יגדל עם כאב, מרמור ויפתח כעס! הכעס הזה יהיה כלפי כולם, אך אם הוא יחקור זאת עמוך בתוכו(ולאנשים שמאבדים יש נטיה חזקה לעשות זאת), הוא ימצא שהכעס העיקרי שלו הוא כלפיך! אתה! שבחרת ´להרים ידיים´ לא לפיוס, אלא לויתור. רק בך הוא ימצא את האשם. הוא יכעס, אולי אף ישנא עליך, אולי אף יקרא לך פחדן. אולי, אולי, אולי עוד דברים נוספים. ואיפה אתה תהיה? אי- שם במקום ממנו לא תוכל להגיב, לא תוכל להסביר לו, לא תוכל להעניק לו תשובות. גם אם היית יכול להעניק לו תשובות, מעלה את הקשיים בהם נתקלת ושגרמו לך ללכת ממנו- הוא היה מצליח מעניק לך פתרונות. כי לכל בעיה יש פתרון! לכל בעיה. זה רק אתה שנמצא שם בעומק הבעיה ואינך יכול לראות את הפתרון. אולי יש אחרים שיוכלו למצוא לך את הפתרון, עליך רק לדעת לשתף. זה כמו אדם שנמצא בפסגת הר ומביט למטה. נראה בעיניו שאילו לעולם לא יצליח לרדת את ההר, הוא כבר שכח את מסלולי הדרך שהובילו אותו לפסגת ההר. אך חבר טוב מרחוק, עם משקפת, פלאפון ומכשיר קשר מתנדב לסייע בעדו- האדם על הפסגה רק צריך לבצע את הצעד הראשון, להתחיל לפסוע. את זה חברו לא יכול לעשות עבורו. מושיטים לך כאן ידיים- עשה את הבחירה שלך, האם אתה יורד מההר(וזה לא קל)?, או בוחר בדרך הקלה ביותר, אך הדרך בה ישאלו אנשים(אחיך) לשם מה הוא טיפס על ההר?(ההר כמשל לחיים). חשוב טוב לפני כל החלטה.