StayStrong
New member
אני היחידה שזה קורה לה?
* צאו מנקודת הנחה שאני פשוט ילדותית ותמימה ובגלל זה יוצא שאני שואלת שאלות שנשמעות כמו צומי (אז אל תשפטו יותר מדי בחומרה את החפירה הזאת). אני אהיה תכלסית כמה שאפשר - אין לי כמעט ניסיון זוגי, אבל הניסיון שכן צברתי גרם לי לסוג של משבר אישי שאני עובדת עליו עם עצמי.
בגדול - קשה לי (מאוד) לתת אמון באנשים. אני לא מצליחה לשבור את מחסום המכרים. זה ככה עם כולם (אין לי חברות קרובות) אבל עם בחורים זה כבר הפך למוגזם. יותר מזה, כשיש בחור שכן מוצא חן בעיניי, אני פשוט אמצא דרך להתנהג כמו פוסטמה או להגיד משהו שירחיק אותו. זה לא בכוונה, זה פשוט קורה. אני ממש מפחדת לתת לאנשים את הרושם שאני מחבבת אותם או שאפשר להתקרב אליי ריגשית (בגלל זה גם יצאתי עם הרבה "סמרטוטים" אבל זה סיפור אחר).
בכל מקרה הנה דוגמא - הייתי היום בפסטיבל הסטודנט וקצת לפני ההופעה של אינפקטד התחיל איתי בחור שממש מצא חן בעיניי. הוא לומד הנדסת חשמל בטכניון (לפי מה שהבנתי) והוא היה לבוש מזעזע (כפכפי אצבע ומכנסי שלושת רבעי, כיאה לאנשים בטכניון). אבל היה לו שיער ממש מגניב (בהיר ונורא מתולתל), חיוך ממש יפה ועיניים ממש יפות.
הוא ניסה להתחיל שיחה (נחמדה ונורמלית למדי) כמה פעמים וגם עמד קרוב אליי והסתכל עליי הרבה - והסתכלתי חזרה (להסתכל חזרה ולחייך אני יודעת, בזה זה מסתכם).
כשדיברנו אני עניתי תשובות ענייניות, מרוחקות, לא סגורות על עצמן או ציניות. אמרתי לו איפה אני לומדת אבל אפילו לא איך קוראים לי. והוא היה ממש בסדר - לא איזה סטריאוטיפ שחיי בסרט (ע"ע ערסים וחנונים הארדקור), פשוט בנאדם נורמטיבי ונחמד - ואפילו מצא חן בעיניי. ואני לא צריכה שתשנאו אותי, תרחמו עליי, תשפטו אותי או תמצאו לי אותו... אבל למה אני מתנהגת ככה כשמישהו מוצא חן בעיניי? אני היחידה שעושה את זה?
זה התחיל ממש להתיש אותי כבר. אז מה עושים, נשארים לבד ודיי? משהו באישיות שלי כבר ויתר וכאילו לא בא לי לתת לעצמי את הצ'אנס יותר (כי מגיע לאנשים יותר טוב מהיחס הזה ואני הרי יודעת טוב מאוד שלא כל הגברים אותו דבר כמו שלא כל האנשים אותו דבר).
* לזכותי ייאמר שאיזה ערס שיכור "חימם" אותי ואת כל הקריזות והתסכול שלי מהמין הגברי לפני שהבחור הנ"ל דיבר איתי
* לזכות הבחור הנ"ל ייאמר שאם הוא ראה איך התפרעתי מההופעה של אינפקטד (נכנסתי לזה ברמות קשות) ואז בחר לברוח ולהיעלם - אני לא מאשימה אותו
* צאו מנקודת הנחה שאני פשוט ילדותית ותמימה ובגלל זה יוצא שאני שואלת שאלות שנשמעות כמו צומי (אז אל תשפטו יותר מדי בחומרה את החפירה הזאת). אני אהיה תכלסית כמה שאפשר - אין לי כמעט ניסיון זוגי, אבל הניסיון שכן צברתי גרם לי לסוג של משבר אישי שאני עובדת עליו עם עצמי.
בגדול - קשה לי (מאוד) לתת אמון באנשים. אני לא מצליחה לשבור את מחסום המכרים. זה ככה עם כולם (אין לי חברות קרובות) אבל עם בחורים זה כבר הפך למוגזם. יותר מזה, כשיש בחור שכן מוצא חן בעיניי, אני פשוט אמצא דרך להתנהג כמו פוסטמה או להגיד משהו שירחיק אותו. זה לא בכוונה, זה פשוט קורה. אני ממש מפחדת לתת לאנשים את הרושם שאני מחבבת אותם או שאפשר להתקרב אליי ריגשית (בגלל זה גם יצאתי עם הרבה "סמרטוטים" אבל זה סיפור אחר).
בכל מקרה הנה דוגמא - הייתי היום בפסטיבל הסטודנט וקצת לפני ההופעה של אינפקטד התחיל איתי בחור שממש מצא חן בעיניי. הוא לומד הנדסת חשמל בטכניון (לפי מה שהבנתי) והוא היה לבוש מזעזע (כפכפי אצבע ומכנסי שלושת רבעי, כיאה לאנשים בטכניון). אבל היה לו שיער ממש מגניב (בהיר ונורא מתולתל), חיוך ממש יפה ועיניים ממש יפות.
הוא ניסה להתחיל שיחה (נחמדה ונורמלית למדי) כמה פעמים וגם עמד קרוב אליי והסתכל עליי הרבה - והסתכלתי חזרה (להסתכל חזרה ולחייך אני יודעת, בזה זה מסתכם). כשדיברנו אני עניתי תשובות ענייניות, מרוחקות, לא סגורות על עצמן או ציניות. אמרתי לו איפה אני לומדת אבל אפילו לא איך קוראים לי. והוא היה ממש בסדר - לא איזה סטריאוטיפ שחיי בסרט (ע"ע ערסים וחנונים הארדקור), פשוט בנאדם נורמטיבי ונחמד - ואפילו מצא חן בעיניי. ואני לא צריכה שתשנאו אותי, תרחמו עליי, תשפטו אותי או תמצאו לי אותו... אבל למה אני מתנהגת ככה כשמישהו מוצא חן בעיניי? אני היחידה שעושה את זה?
זה התחיל ממש להתיש אותי כבר. אז מה עושים, נשארים לבד ודיי? משהו באישיות שלי כבר ויתר וכאילו לא בא לי לתת לעצמי את הצ'אנס יותר (כי מגיע לאנשים יותר טוב מהיחס הזה ואני הרי יודעת טוב מאוד שלא כל הגברים אותו דבר כמו שלא כל האנשים אותו דבר).
* לזכותי ייאמר שאיזה ערס שיכור "חימם" אותי ואת כל הקריזות והתסכול שלי מהמין הגברי לפני שהבחור הנ"ל דיבר איתי
* לזכות הבחור הנ"ל ייאמר שאם הוא ראה איך התפרעתי מההופעה של אינפקטד (נכנסתי לזה ברמות קשות) ואז בחר לברוח ולהיעלם - אני לא מאשימה אותו
