אני היחידה שמרגישה ככה?

[2014abc]

יש עוד הרבה אוטיסטים שגם מרגישים שלהיות אוטיסט זאת בושה גדולה ומקנאים באחרים על זה שהם לא כאלה?

 

[schlomitsmile]

יש עוד הרבה אוטיסטים שגם מרגישים שלהיות אוטיסט זאת בושה גדולה ומקנאים באחרים על זה שהם לא כאלה?

כמובן שאינך היחידה שמרגישה ככה.
תרצי לפרט- במה את מתביישת? במה מקנאה? מתי את חווה את הבושה והקנאה האלה?

לעניין הבושה- הסביבה יודעת, למרבה הצער, לגרום לכל מי ששונה
(כולל שמנים, נמוכים, מגמגמים וכו')
להתבייש במי שהוא.
וכשמדובר באוטיסטים, על אחת כמה וכמה,
כי אוטיזם אינו רק איזשהו מאפיין של הבנאדם (כמו שמן לדוגמא) אלא חלק מליבת הווייתו.
זה עצוב עבור האדם עצמו, וחבל מבחינת החברה שמפספסת עושר אנושי מגוון ונהדר.

לעניין הקנאה- הקיום כאוטיסט/ית אינו קל...
הן בגלל הרגישויות הנובעות מהאוטיזם עצמו
והן כי לא קל להיות מיעוט.
מתן תשומת-לב ליופי ויכולות הטמונות בך מכח האוטיזם אולי יכול לסייע בהתמודדות.
ואולי גם המודעות לכך ש-כמו שדניאל עמית שר- אין אף אחד נורמלי

 

[2014abc]

את הבושה והקנאה אני מרגישה כבר כל החיים שלי , מעולם לא הפסקתי להרגיש את זה אפילו לפני שאבחנו אותי קינאתי בילדות אחרות על זה שהם יפות ושיש להם בגדים יפים , בית מסודר, ומשפחה אוהבת שלי אין.

מאז שלקחו אותי לאבחון אצל פסיכולוגית שאבחנה אותי על הרצף התחלתי להרגיש נחותה ופגומה והרגשתי קנאה עוד יותר עצומה בכל האנשים מסביבי ,

כי הם בסדר ואני לא ..

והקנאה הזאת רק הלכה וגדלה מהרגע שעברתי לכיתת תקשורת כבר מהרגע שראיתי את התנאים המיוחדים של הכיתה הרגשתי שזה בערך כמו לחזור לגן והעליב אותי שחשבו שזה מה שאני צריכה , ועוד יותר העליב אותי שיש כל כך הרבה סייעות ומטפלות שמשיחות השגחה צמודה כל הזמן ומחייכות אליי כאילו שאני ילדה קטנה ומתוקה.

וככה המשכתי להרגיש כל ה7 שנים בכיתת תקשורת , במיוחד בתיכון ובחטיבה שהתחילו להסביר לנו יותר על מה זה אוטיזם והרגשתי כל כך רע לשמוע שאני נחשבת כל כך נכה ומוגבלת , לא סבלתי את זה שאמרו לי שאנשים ברצף האוטיסטי נחשבים לכאלה שלא יכולים להבין את מה שקורה מסביבם לא יכולים להבין רגשות ולא יכולים להבין את מה שמדברים אליהם גם אמרו לנו שאנחנו לא יכולים לסבול רעש ולהיות בסביבה עם הרבה אנשים ושאנחנו אנשים רגישים שכל דבר מעליב אותנו ומעורר תגובה קשה ולא סובלים שינויים חוץ מזה שלא הרגשתי הזדהות עם הדברים האלה (הקושי שלי הוא יותר בתקשורת ולא ממש בהבנה או בחושים ורגשות) זה גרם לי להרתע מהאוטיזם עוד יותר.

וכל השנים הם התייחסו אליי לפי הסטריאוטיפים האלה , כאילו שיש להם משקפיים מיוחדים שעל העדשה כתובים כל המאפיינים של האוטיזם והם לא יכולות לראות אותי כבת אדם . אפילו בשיחות מהירות ופשוטות הם התחילו לנסות להסביר לי הכל בצורה מיוחדת בלי שום צורך בזה בכלל , רק כי מבחינתם "אוטיסטים לא מבינים".
ובגלל זה מאז שסיימתי תיכון היה לי ברור שאני לא מסוגלת להתקרב לאף מסגרת של הרצף האוטיסטי , וגם לא למסגרת רגילה בגלל הקנאה והבושה.

בערך שנה אחרי שסיימתי תיכון סבתא שלי לקחה אותי לפסיכולוגית כדי שתעזור לי למצוא תעסוקה בחיים , הסכמתי כי בתקופה הזאת הרגשתי מאוד בודדה ולא הייתי בטוחה ב-100% שאני רוצה להשאר בבית כל החיים אבל ככל שדיברתי על זה עם הפסיכולוגית הגעתי להבנה עם עצמי שזאת הדרך שבה מתאים לי לחיות .
הבעיה היא שנראה לי שהפסיכולוגית לא כל כך הבינה אותי כי סיפרתי לה על זה שהייתי רוצה להוולד רגילה ואחרת לגמרי וככה הייתי יכולה לחיות את החיים בצורה רגילה ולעשות דברים כמו להכיר חברות , ללכת למסגרות רגילות ,ואפילו להקים משפחה ושאני מרגישה לפעמים קנאה באחרים על זה שהם נולדו רגילים ויכולים הכל .
לא היה לה ברור שהתכוונתי לדברים שהייתי רוצה רק אם הייתי רגילה ובתור אוטיסטית הם לא מתאימים לי , והיא חשבה שהיא צריכה לעזור לי להבין שאני יכולה לעשות הכל עם האוטיזם , וממש כשהבנתי כבר שאני מעדיפה שלא לחיות ככה במצב שלי הרגשתי היא שהתחילה להכנס חזק למטרה של "לעזור" לי לקום בבוקר בחיוך וללכת לבנות לעצמי חיי חברה , היא כל הזמן חזרה על זה שאחרי שאנשים יכירו אותי הכרות אישית כשישמעו שאובחנתי זה כבר לא ישנה להם כלום כי כבר מכירים אותי , וכל הזמן ניסתה להדגיש לי כל מיני דברים שנראים לה טובים בחיים שלי כדי לגרום לי להבין שגם לי יש חיים טובים ואין במה לקנא
עד היום אני מרגישה כעס על איך שהיא חשבה שאוטיסטית כמוני יכולה ללכת לבנות חיי חברה עם אנשים רגילים ועוד לקבל מהם יחס רגיל לגמרי
כי ברור לי שאין סיכוי שהפסיכולוגית הזאת הייתה הולכת לשבת בבית קפה עם חברה אוטיסטית, יוצאת לדייט עם אוטיסט , או בוחרת לקבל לעבודה אוטיסט במקום בן אדם רגיל .
ולא משנה כמה הסברתי לה שאני ממש לא מסוגלת לחיות בדרך הזאת היא עוד המשיכה לנסות ולהגיד שהיא חושבת שהיא נותנת לי עזרה מאוד חשובה...

 

[schlomitsmile]

את הבושה והקנאה אני מרגישה כבר כל החיים שלי , מעולם לא הפסקתי להרגיש את זה אפילו לפני שאבחנו אותי קינאתי בילדות אחרות על זה שהם יפות ושיש להם בגדים יפים , בית מסודר, ומשפחה אוהבת שלי אין.

מאז שלקחו אותי לאבחון אצל פסיכולוגית שאבחנה אותי על הרצף התחלתי להרגיש נחותה ופגומה והרגשתי קנאה עוד יותר עצומה בכל האנשים מסביבי ,

כי הם בסדר ואני לא ..

והקנאה הזאת רק הלכה וגדלה מהרגע שעברתי לכיתת תקשורת כבר מהרגע שראיתי את התנאים המיוחדים של הכיתה הרגשתי שזה בערך כמו לחזור לגן והעליב אותי שחשבו שזה מה שאני צריכה , ועוד יותר העליב אותי שיש כל כך הרבה סייעות ומטפלות שמשיחות השגחה צמודה כל הזמן ומחייכות אליי כאילו שאני ילדה קטנה ומתוקה.

וככה המשכתי להרגיש כל ה7 שנים בכיתת תקשורת , במיוחד בתיכון ובחטיבה שהתחילו להסביר לנו יותר על מה זה אוטיזם והרגשתי כל כך רע לשמוע שאני נחשבת כל כך נכה ומוגבלת , לא סבלתי את זה שאמרו לי שאנשים ברצף האוטיסטי נחשבים לכאלה שלא יכולים להבין את מה שקורה מסביבם לא יכולים להבין רגשות ולא יכולים להבין את מה שמדברים אליהם גם אמרו לנו שאנחנו לא יכולים לסבול רעש ולהיות בסביבה עם הרבה אנשים ושאנחנו אנשים רגישים שכל דבר מעליב אותנו ומעורר תגובה קשה ולא סובלים שינויים חוץ מזה שלא הרגשתי הזדהות עם הדברים האלה (הקושי שלי הוא יותר בתקשורת ולא ממש בהבנה או בחושים ורגשות) זה גרם לי להרתע מהאוטיזם עוד יותר.

וכל השנים הם התייחסו אליי לפי הסטריאוטיפים האלה , כאילו שיש להם משקפיים מיוחדים שעל העדשה כתובים כל המאפיינים של האוטיזם והם לא יכולות לראות אותי כבת אדם . אפילו בשיחות מהירות ופשוטות הם התחילו לנסות להסביר לי הכל בצורה מיוחדת בלי שום צורך בזה בכלל , רק כי מבחינתם "אוטיסטים לא מבינים".
ובגלל זה מאז שסיימתי תיכון היה לי ברור שאני לא מסוגלת להתקרב לאף מסגרת של הרצף האוטיסטי , וגם לא למסגרת רגילה בגלל הקנאה והבושה.

בערך שנה אחרי שסיימתי תיכון סבתא שלי לקחה אותי לפסיכולוגית כדי שתעזור לי למצוא תעסוקה בחיים , הסכמתי כי בתקופה הזאת הרגשתי מאוד בודדה ולא הייתי בטוחה ב-100% שאני רוצה להשאר בבית כל החיים אבל ככל שדיברתי על זה עם הפסיכולוגית הגעתי להבנה עם עצמי שזאת הדרך שבה מתאים לי לחיות .
הבעיה היא שנראה לי שהפסיכולוגית לא כל כך הבינה אותי כי סיפרתי לה על זה שהייתי רוצה להוולד רגילה ואחרת לגמרי וככה הייתי יכולה לחיות את החיים בצורה רגילה ולעשות דברים כמו להכיר חברות , ללכת למסגרות רגילות ,ואפילו להקים משפחה ושאני מרגישה לפעמים קנאה באחרים על זה שהם נולדו רגילים ויכולים הכל .
לא היה לה ברור שהתכוונתי לדברים שהייתי רוצה רק אם הייתי רגילה ובתור אוטיסטית הם לא מתאימים לי , והיא חשבה שהיא צריכה לעזור לי להבין שאני יכולה לעשות הכל עם האוטיזם , וממש כשהבנתי כבר שאני מעדיפה שלא לחיות ככה במצב שלי הרגשתי היא שהתחילה להכנס חזק למטרה של "לעזור" לי לקום בבוקר בחיוך וללכת לבנות לעצמי חיי חברה , היא כל הזמן חזרה על זה שאחרי שאנשים יכירו אותי הכרות אישית כשישמעו שאובחנתי זה כבר לא ישנה להם כלום כי כבר מכירים אותי , וכל הזמן ניסתה להדגיש לי כל מיני דברים שנראים לה טובים בחיים שלי כדי לגרום לי להבין שגם לי יש חיים טובים ואין במה לקנא
עד היום אני מרגישה כעס על איך שהיא חשבה שאוטיסטית כמוני יכולה ללכת לבנות חיי חברה עם אנשים רגילים ועוד לקבל מהם יחס רגיל לגמרי
כי ברור לי שאין סיכוי שהפסיכולוגית הזאת הייתה הולכת לשבת בבית קפה עם חברה אוטיסטית, יוצאת לדייט עם אוטיסט , או בוחרת לקבל לעבודה אוטיסט במקום בן אדם רגיל .
ולא משנה כמה הסברתי לה שאני ממש לא מסוגלת לחיות בדרך הזאת היא עוד המשיכה לנסות ולהגיד שהיא חושבת שהיא נותנת לי עזרה מאוד חשובה...

עצוב לשמוע שהרגשות האלה מלווים אותך ומעיקים עלייך כ"כ הרבה זמן.
נכון, יש לא מעט אנשים, שיש להם אמנם כוונות טובות,
אבל לא יכולים להבין את חוויית הקיום שלך ולכן נסיונותיהם הטובים גורמים לכאב נוסף.

אם נשים בצד את כל האנשים האלה, מגיל הילדות ועד הפסיכולוגית הנ"ל (את עדיין הולכת אליה?)
מה את רוצה בשביל עצמך?
שימי רגע בצד סטריאוטיפים של נ"טים (=נוירו-טיפיקלים, "רגילים") על אוטיסטים
או הנחות שלך על מה יש או אין סיכוי שיקרה-
איזו תמונה של החיים שלך, נגיד בעוד 5 שנים, תגרום לך לחייך?

 

[2014abc]

אני מרגישה שפשוט הייתי רוצה להוולד מחדש , מבחינתי עם החיים שלי כמו שהם אין מה לעשות ואני כבר ממש מרגישה כאילו שאני חיה כבר כמו פנסיונרית ..
וכבר מלפני שנתיים הפסקתי ללכת לפסיכולוגית הזאת

 

[schlomitsmile]

אכן היה יכול להיות טוב אילו היינו יכולים כאילו "לזרוק את הקוביה" מחדש, ואולי לקבל בה תוצאה חדשה, אחרת.
כיון שזה לא עובד ככה, נראה לי ששווה לנסות להסתכל על מה שיש לנו מכיוונים אחרים,
אולי ייצא מזה משהו טוב. מה יש להפסיד?
אז אני שבה ושואלת, אם תשימי בצד את מה שנראה לך לא או כן אפשרי,
אם תעופי על כנפי הדמיון, איך היית רוצה שהחיים שלך ייראו עוד 5 שנים?