אני והאגו - מלחמה בלתי פוסקת
האדם משחק במשך היום הרבה מאוד תפקידים, בעל, עובד, אבא, נוסע בכביש, בן להורים וכולי. כל תפקיד משוחק בצורה אחרת לחלוטין וקיימים בו עימותים שונים. במידה ויש עימות באותו תפקיד בו אנו משחקים כרגע, אזי האגו (יצר ההישרדות) נכנס לפעולה. האדם עלול לברוח מהעימות ואז מתחילה מנוסה פנימית. האדם עלול "לנבוח" כדי להבריח את התוקף, ואז מתחילה הרגשת עליונות פנימית. באותו רגע, השכל נכנס לפעולה ומלבה את העימות. הוא עושה זאת דרך הסברים מדוע העימות מהווה איום ומדוע עלינו להמשיך לנבוח או לברוח. השכל עצמו איננו יכול לשחרר את ההרגשה, שכן הוא רק כלי ניתוח. על כן הוא ננעל בתוך העימות ומלבה את פחד הבריחה או הרגשת העליונות. אז אנחנו בעצם נתקעים בתפקיד אותו שיחקנו לפני שעה בגין העימות שהיה. הנהג עדיין כועס על אירועי הכביש כשהוא כבר בעבודה. העובד עדיין מפחד מהמעביד כשהוא כבר בבית. והמעביד עדיין כועס על העובד למרות שהוא מבלה עכשיו בשבת בפארק עם חבריו. בדרך כלל אנחנו יוצאים מהתקיעות דרך אירוע חיצוני, או טלוויזיה או דיון עם אנשים אחרים או שיר שתופס את תשומת הלב. הדרך היחידה המוכרת לי "לשלוט בשכל" כרצוננו בלי תלות באירוע חיצוני - היא המדיטציה המהווה אימון מתמשך לשליטה מנטלית. יש אנשים שאצלם האגו חלש ולכן הם בקלות מנתקים את השכל מהעימותים ועוברים הלאה. להם יש נטייה לא לעסוק במהות העימות ולרוב אצלם העימותים פשוט יתעבו לאורך ציר הזמן, עד לשלב שהעימות יהפוך לחלק מהם. זה יתבטא לרוב דרך מחלה כרונית או דיכאון כללי בחיים (לא בהכרח הדיכאון הקליני הידוע לשמצה). לאנשים בעלי אגו גבוה יש נטייה להינעל במרדף (כרודף או בורח) והם מאבדים את חווית החיים. עליהם ללמוד לשחרר את השכל התקוע ולהתנתק מהמרדפים, המדיטציה היא הכלי היעיל ביותר לאמן את השכל להפסיק את המרדף לפי רצונך ולא לפי רצונו. לכן בודהא טען ובצדק שיש לפתח : 1. חוכמה (שכל - כך שהעימות יובן יופקו לקחים ולא יהיה צורך לחזור עליו שוב ושוב. כי עימות שחוזר שוב ושוב ואתה רק מתעלם ממנו בזכות דרך "יכולת מדיטטיבית מולדת", יהפוך כך או אחרת למהות). 2. מוסר (משקל נגדי לאגו – המוסר מאפשר לך לראות את הזולת כחלק ממך וכך העימות שבסיסו תפיסת אני או הזולת מתעמעם). 3. מדיטציה (השליטה בשכל כך שיפעל בהתאם לדרישה ולא ינעל בתוך לולאת המרדף).
האדם משחק במשך היום הרבה מאוד תפקידים, בעל, עובד, אבא, נוסע בכביש, בן להורים וכולי. כל תפקיד משוחק בצורה אחרת לחלוטין וקיימים בו עימותים שונים. במידה ויש עימות באותו תפקיד בו אנו משחקים כרגע, אזי האגו (יצר ההישרדות) נכנס לפעולה. האדם עלול לברוח מהעימות ואז מתחילה מנוסה פנימית. האדם עלול "לנבוח" כדי להבריח את התוקף, ואז מתחילה הרגשת עליונות פנימית. באותו רגע, השכל נכנס לפעולה ומלבה את העימות. הוא עושה זאת דרך הסברים מדוע העימות מהווה איום ומדוע עלינו להמשיך לנבוח או לברוח. השכל עצמו איננו יכול לשחרר את ההרגשה, שכן הוא רק כלי ניתוח. על כן הוא ננעל בתוך העימות ומלבה את פחד הבריחה או הרגשת העליונות. אז אנחנו בעצם נתקעים בתפקיד אותו שיחקנו לפני שעה בגין העימות שהיה. הנהג עדיין כועס על אירועי הכביש כשהוא כבר בעבודה. העובד עדיין מפחד מהמעביד כשהוא כבר בבית. והמעביד עדיין כועס על העובד למרות שהוא מבלה עכשיו בשבת בפארק עם חבריו. בדרך כלל אנחנו יוצאים מהתקיעות דרך אירוע חיצוני, או טלוויזיה או דיון עם אנשים אחרים או שיר שתופס את תשומת הלב. הדרך היחידה המוכרת לי "לשלוט בשכל" כרצוננו בלי תלות באירוע חיצוני - היא המדיטציה המהווה אימון מתמשך לשליטה מנטלית. יש אנשים שאצלם האגו חלש ולכן הם בקלות מנתקים את השכל מהעימותים ועוברים הלאה. להם יש נטייה לא לעסוק במהות העימות ולרוב אצלם העימותים פשוט יתעבו לאורך ציר הזמן, עד לשלב שהעימות יהפוך לחלק מהם. זה יתבטא לרוב דרך מחלה כרונית או דיכאון כללי בחיים (לא בהכרח הדיכאון הקליני הידוע לשמצה). לאנשים בעלי אגו גבוה יש נטייה להינעל במרדף (כרודף או בורח) והם מאבדים את חווית החיים. עליהם ללמוד לשחרר את השכל התקוע ולהתנתק מהמרדפים, המדיטציה היא הכלי היעיל ביותר לאמן את השכל להפסיק את המרדף לפי רצונך ולא לפי רצונו. לכן בודהא טען ובצדק שיש לפתח : 1. חוכמה (שכל - כך שהעימות יובן יופקו לקחים ולא יהיה צורך לחזור עליו שוב ושוב. כי עימות שחוזר שוב ושוב ואתה רק מתעלם ממנו בזכות דרך "יכולת מדיטטיבית מולדת", יהפוך כך או אחרת למהות). 2. מוסר (משקל נגדי לאגו – המוסר מאפשר לך לראות את הזולת כחלק ממך וכך העימות שבסיסו תפיסת אני או הזולת מתעמעם). 3. מדיטציה (השליטה בשכל כך שיפעל בהתאם לדרישה ולא ינעל בתוך לולאת המרדף).
