אני והיא
היי. כבר הרבה זמן אני ממורמרת בעבודה. לא בגלל העבודה עצמה, אלא בגלל האנשים שאני עובדת איתם. כשהתחלתי לעבוד, הרגשתי שאני מביאה משהו מיוחד למקום. הצעתי רעיונות חדשים ועבדתי על פרוייקטים שקידמו את המקום. בערך שנה-שנה וחצי אחרי, הגיעה מישהי עם אופי שונה לחלוטין משלי. אני בנאדם שיותר עושה ופחות מדבר על מה שעושה. וגם בכללי, יותר שקטה וביישנית, אך הסתדרתי עד אז טוב עם זה. הגיעה הבחורה המוחצנת הזו, שגם עשתה אבל גם המון דיברה. ויצא שלאט לאט היא התקדמה לה ואף קיבלה משכורות גבוהים משלי (כמובן שלקחתי את זה קשה ודיברתי עם הבוס על העלאה גם כן). בנוסף, הבחורה התחבבה על כולם, ואנשים שהיו חברים שלי ושהרגשתי שאוהבים אותי, היה נדמה שמתרחקים ומתקרבים אליה. היא נהייתה "המודיעין" של מקום העבודה (יודעת הכל על הכל), ונדמה שכולם היו מעדיפים משמרות איתה מאשר איתי. עם הזמן אני גם מבינה למה... הפכתי להיות אדם ממורמר בגללה. מגיעה לשם ועושה פאדיחות (כי אני חושבת שאני פחות טובה ממנה) או מתכנסת בעצמי (במקום לדבר עם האחרים שבמשמרת, רק כי אני מרגישה הרגשת ריחוק), ואז חוזרת הביתה ובוכה. אני מרגישה מאויימת מאוד על ידה, שהיא טובה ממני, שאין לי מה לחפש במקום הזה יותר, כי היא זו שתמשיך ותתקדם ואילו אני אשאר תמיד מאוחר או אגרר אחריה. זו תקופה שלא קל למצוא עבודה גם, לכן ההחלטה לעזוב קשה מאוד, וגם.... האם ככה אני אוותר לעצמי?
היי. כבר הרבה זמן אני ממורמרת בעבודה. לא בגלל העבודה עצמה, אלא בגלל האנשים שאני עובדת איתם. כשהתחלתי לעבוד, הרגשתי שאני מביאה משהו מיוחד למקום. הצעתי רעיונות חדשים ועבדתי על פרוייקטים שקידמו את המקום. בערך שנה-שנה וחצי אחרי, הגיעה מישהי עם אופי שונה לחלוטין משלי. אני בנאדם שיותר עושה ופחות מדבר על מה שעושה. וגם בכללי, יותר שקטה וביישנית, אך הסתדרתי עד אז טוב עם זה. הגיעה הבחורה המוחצנת הזו, שגם עשתה אבל גם המון דיברה. ויצא שלאט לאט היא התקדמה לה ואף קיבלה משכורות גבוהים משלי (כמובן שלקחתי את זה קשה ודיברתי עם הבוס על העלאה גם כן). בנוסף, הבחורה התחבבה על כולם, ואנשים שהיו חברים שלי ושהרגשתי שאוהבים אותי, היה נדמה שמתרחקים ומתקרבים אליה. היא נהייתה "המודיעין" של מקום העבודה (יודעת הכל על הכל), ונדמה שכולם היו מעדיפים משמרות איתה מאשר איתי. עם הזמן אני גם מבינה למה... הפכתי להיות אדם ממורמר בגללה. מגיעה לשם ועושה פאדיחות (כי אני חושבת שאני פחות טובה ממנה) או מתכנסת בעצמי (במקום לדבר עם האחרים שבמשמרת, רק כי אני מרגישה הרגשת ריחוק), ואז חוזרת הביתה ובוכה. אני מרגישה מאויימת מאוד על ידה, שהיא טובה ממני, שאין לי מה לחפש במקום הזה יותר, כי היא זו שתמשיך ותתקדם ואילו אני אשאר תמיד מאוחר או אגרר אחריה. זו תקופה שלא קל למצוא עבודה גם, לכן ההחלטה לעזוב קשה מאוד, וגם.... האם ככה אני אוותר לעצמי?
