אני וחומת הסאונד-גבע אלון בסינדרום
רבע לתשע בערב, הפוגה זמנית בגשם. אחרי שהייה של יומיים בבית החלטתי שהגיע הזמן להוציא את האף מהדלת (למרות החשש מחליקות על הרצפה הרטובה בחוץ). אני מדשדשת לי ברחוב מלא השלוליות ומתבאסת על זה שלא שמתי עוד זוג גרביים. אבל באוטו של גל ממש חם ואנחנו בדרך להופעת האיחוד המרגשת שלי ושל גבע אלון. עברה כמעט חצי שנה מאז שראיתי את גבע בהופעה בפעם האחרונה, חצי שנה שבמהלכה אני השתניתי והוא.... טוב אני לא יודעת מה איתו, בעצם. אבל אם יש משהו שאנחנו כבר יודעים על גבע אלון זה ששום הופעה שלו לא כמו הקודמת, ושבאופן מפתיע ובניגוד לכל חוקי הפיזיקה - כל הופעה נשמעת טיפה יותר טוב מהקודמת, וזה מצחיק כי הקודמת הייתה מעולה. המשפט practice makes perfect מעולם לא היה כל כך רלוונטי, והפרפקט הזה רק משתבח ככל שעובר הזמן. אז הגענו לסינדרום בתשע וגילינו שהוא מלא מפה לפה. לי ציפתה הפתעה בדמותם של אנשים שלא ראיתי מלא זמן, וזאת להם הופעה ראשונה של גבע. כיף לראות לצד הפרצופים המוכרים עוד ועוד אנשים ששמעו על, שמעו שיר, קנו להם את הדיסק, נתקלו באינטרנט וכו'. על הבמה עומדים מיקרופון, גיטרה ומפוחית, הרכב שיוצר אצלי התרגשות - הופעה סטייל רוטס. חיוך ענק מרוח לי על הפרצוף, ויש לי פרפרים בבטן. אני יודעת שלמוח שלי צפויה חוויה שתגרום לעומס נעים בסינאפסים (סינאפסות?). גבע עולה ומתחיל עם on this birthday. מהתו הראשון אני מרגישה בבית. זאת הרי המוזיקה שמלווה אותי כבר יותר משנה, הפסקול האהוב עלי לכל סיטואציה (כמעט). Wintercold מתגלה שוב כשיר מעולה וגם come on rider. ביצוע מעולה לinner world מחזק את תיאורית הpractice etc. כפרפורמר, גבע אלון משתבח מהופעה להופעה. השימוש שלו בקול ככלי מוזיקלי שני הרבה יותר טוב, מהוקצע ופתוח. זוכרים את גבע הביישן שבקושי הוציא מילה מהפה במשך הופעה? רואים שהוא צבר קילומטראז'. השירים המוכרים מdays of hunger נשמעים מעניינים יותר, שונים. אחת הסיבות שאני הולכת להופעות היא כדי לשמוע את השירים לא בגירסת הדיסק. אצל גבע כל שיר הוא הפתעה מחדש. לא ידעתי שinner world יכול להישמע כל כך מעולה על גיטרה פשוטה. גבע אלון לוקח גיטרה פשוטה והופך אותה למקהלה שלמה שעושה נעים במוח. ולא רק נעים, גם מעניין, וחמים ומלא רגש. המקום, כאמור, היה מלא, והיה כל כך כיף לראות את הקהל המכושף בקטעי הסולו. מהתו הראשון העולם שלי הצטמצם לסינדרום, אחרי שני שירים הצטמצם למוח שלי ולסאונד, תחושת הזמן שלי נמחקה לגמרי ופינתה את מקומה להזיות נעימות על עבר שנדמה שקרה לפני שניות. המוזיקה של גבע אלון כבר קיימת, כנראה, בכל תא במוחי. היא שם אבל אני לא שם, אני מטיילת במקומות אחרים, ובאופן מפתיע המוזיקה ממשיכה ללוות אותי. הסינתזה המוצלחת הזאת בין מוזיקה עוצמתית שדורשת את מלא תשומת הלב אבל עדיין מאפשרת למוח לנדוד היא שגורמת להרגיש שכל הופעה היא יותר מסתם "ללכת לראות מוזיקה". בשבילי היא תרגיל בדמיון מודרך. הבטחתי לעצמי שאין סיכוי שאני אשכח את הפלייליסט, אבל שכחתי. השירים מהדיסק החדש היו מפתיעים - במיוחד בגלל שחשבתי שwall of sound וrosemary's eyes הם קאברים. בדרך חזרה שמעתי בחור אחד שטען שגבע אלון לא עושה לו את זה בגלל שיש לו מבטא ישראלי מחריד(על זה ענתה לו בחורה אחת שלארקדי דוכין נותנים לשיר בעיברית- והיא זוכה בהערת השבוע שלי) והוא לא נשמע טבעי באנגלית. כשהאזנתי לdays of hunger בפעם הראשונה גם לי הייתה הרגשה שהטקסטים טיפה מתורגמים ולא זורמים, אבל בהופעות כיום התחושה הזאת כבר לא קיימת, והעובדה שחשבתי שהשירים הם קאברים היא נקודת זכות לגבע. Believe Me עדיין מדהים, גם בלי הקולות הנשיים ברקע (למרות שהיה נדמה לי שיכולתי לשמוע את מיקה שדה איפשהוא בתת מודע שלי עושה beleive me....) אבל התבאסתי על היעדרו של memories. יצאתי מהסינדרום עם חשמל בגוף.הופעה מעולה, מלאה באנרגיות ושואו מעולה של אמן שרק נהיה יותר ויותר טוב. כשיצאתי מהאוטו והלכתי הביתה, דילגתי. באמת. זה היה ממש מוזר כי הייתי בטוחה שאני לא יודעת לדלג. יכול להיות שנזכרתי במהלך ההופעה. ויפיתוש, כפרה עליך... תודה!
רבע לתשע בערב, הפוגה זמנית בגשם. אחרי שהייה של יומיים בבית החלטתי שהגיע הזמן להוציא את האף מהדלת (למרות החשש מחליקות על הרצפה הרטובה בחוץ). אני מדשדשת לי ברחוב מלא השלוליות ומתבאסת על זה שלא שמתי עוד זוג גרביים. אבל באוטו של גל ממש חם ואנחנו בדרך להופעת האיחוד המרגשת שלי ושל גבע אלון. עברה כמעט חצי שנה מאז שראיתי את גבע בהופעה בפעם האחרונה, חצי שנה שבמהלכה אני השתניתי והוא.... טוב אני לא יודעת מה איתו, בעצם. אבל אם יש משהו שאנחנו כבר יודעים על גבע אלון זה ששום הופעה שלו לא כמו הקודמת, ושבאופן מפתיע ובניגוד לכל חוקי הפיזיקה - כל הופעה נשמעת טיפה יותר טוב מהקודמת, וזה מצחיק כי הקודמת הייתה מעולה. המשפט practice makes perfect מעולם לא היה כל כך רלוונטי, והפרפקט הזה רק משתבח ככל שעובר הזמן. אז הגענו לסינדרום בתשע וגילינו שהוא מלא מפה לפה. לי ציפתה הפתעה בדמותם של אנשים שלא ראיתי מלא זמן, וזאת להם הופעה ראשונה של גבע. כיף לראות לצד הפרצופים המוכרים עוד ועוד אנשים ששמעו על, שמעו שיר, קנו להם את הדיסק, נתקלו באינטרנט וכו'. על הבמה עומדים מיקרופון, גיטרה ומפוחית, הרכב שיוצר אצלי התרגשות - הופעה סטייל רוטס. חיוך ענק מרוח לי על הפרצוף, ויש לי פרפרים בבטן. אני יודעת שלמוח שלי צפויה חוויה שתגרום לעומס נעים בסינאפסים (סינאפסות?). גבע עולה ומתחיל עם on this birthday. מהתו הראשון אני מרגישה בבית. זאת הרי המוזיקה שמלווה אותי כבר יותר משנה, הפסקול האהוב עלי לכל סיטואציה (כמעט). Wintercold מתגלה שוב כשיר מעולה וגם come on rider. ביצוע מעולה לinner world מחזק את תיאורית הpractice etc. כפרפורמר, גבע אלון משתבח מהופעה להופעה. השימוש שלו בקול ככלי מוזיקלי שני הרבה יותר טוב, מהוקצע ופתוח. זוכרים את גבע הביישן שבקושי הוציא מילה מהפה במשך הופעה? רואים שהוא צבר קילומטראז'. השירים המוכרים מdays of hunger נשמעים מעניינים יותר, שונים. אחת הסיבות שאני הולכת להופעות היא כדי לשמוע את השירים לא בגירסת הדיסק. אצל גבע כל שיר הוא הפתעה מחדש. לא ידעתי שinner world יכול להישמע כל כך מעולה על גיטרה פשוטה. גבע אלון לוקח גיטרה פשוטה והופך אותה למקהלה שלמה שעושה נעים במוח. ולא רק נעים, גם מעניין, וחמים ומלא רגש. המקום, כאמור, היה מלא, והיה כל כך כיף לראות את הקהל המכושף בקטעי הסולו. מהתו הראשון העולם שלי הצטמצם לסינדרום, אחרי שני שירים הצטמצם למוח שלי ולסאונד, תחושת הזמן שלי נמחקה לגמרי ופינתה את מקומה להזיות נעימות על עבר שנדמה שקרה לפני שניות. המוזיקה של גבע אלון כבר קיימת, כנראה, בכל תא במוחי. היא שם אבל אני לא שם, אני מטיילת במקומות אחרים, ובאופן מפתיע המוזיקה ממשיכה ללוות אותי. הסינתזה המוצלחת הזאת בין מוזיקה עוצמתית שדורשת את מלא תשומת הלב אבל עדיין מאפשרת למוח לנדוד היא שגורמת להרגיש שכל הופעה היא יותר מסתם "ללכת לראות מוזיקה". בשבילי היא תרגיל בדמיון מודרך. הבטחתי לעצמי שאין סיכוי שאני אשכח את הפלייליסט, אבל שכחתי. השירים מהדיסק החדש היו מפתיעים - במיוחד בגלל שחשבתי שwall of sound וrosemary's eyes הם קאברים. בדרך חזרה שמעתי בחור אחד שטען שגבע אלון לא עושה לו את זה בגלל שיש לו מבטא ישראלי מחריד(על זה ענתה לו בחורה אחת שלארקדי דוכין נותנים לשיר בעיברית- והיא זוכה בהערת השבוע שלי) והוא לא נשמע טבעי באנגלית. כשהאזנתי לdays of hunger בפעם הראשונה גם לי הייתה הרגשה שהטקסטים טיפה מתורגמים ולא זורמים, אבל בהופעות כיום התחושה הזאת כבר לא קיימת, והעובדה שחשבתי שהשירים הם קאברים היא נקודת זכות לגבע. Believe Me עדיין מדהים, גם בלי הקולות הנשיים ברקע (למרות שהיה נדמה לי שיכולתי לשמוע את מיקה שדה איפשהוא בתת מודע שלי עושה beleive me....) אבל התבאסתי על היעדרו של memories. יצאתי מהסינדרום עם חשמל בגוף.הופעה מעולה, מלאה באנרגיות ושואו מעולה של אמן שרק נהיה יותר ויותר טוב. כשיצאתי מהאוטו והלכתי הביתה, דילגתי. באמת. זה היה ממש מוזר כי הייתי בטוחה שאני לא יודעת לדלג. יכול להיות שנזכרתי במהלך ההופעה. ויפיתוש, כפרה עליך... תודה!
