פיקסית נצחית
New member
אני חדשה פה
ואני חייבת לפרוק משהו שאסור שידעו פשוט,אבל אני יודעת שמפה זה מימלא לא יצא. ולמי זה כבר יכול להגיע מהחיים הפרטיים שלי? אתמול בחתונה של אח שלי דיברתי עם הדודה. היא תמיד מתנהגת אליי כמו ילדה קטנה, כאילו זה שאני נכה מקטין אותי . למדתי להבליג,אבל היא אתמול סיפרה לי מה היא קראה בעיתון.. "לפני שבועיים ראיתי מישהי שיש לה את המחלה שלך והיה כתוב שיש לה שני ילדים" "מזל טוב,"אמרתי לה בניסיון למנוע ממנה את הסטירה לחי המצלצלת המטאפורית שידעתי שהיא תתן לי. אבל זה לא מנע ממנה להמשיך.. "ואני ישר אמרתי ל*השם של הדוד שלי* שהלוואי וגם לך זה יקרה, אני חושבת שיש לה מצב קל יותר משלך" ואני רציתי להרוג אותה. את הדודה החסדנית המסריחה הזאת שהיא "נשמה טובה" קלאסית. כי אם היא באמת הייתה יודעת על החיים שלי היא הייתה יודעת שאני בחורה נורמלית במידות קטנות, שאם היא באמת הייתה טורחת לדעת המצב הרפואי שלי מוגדר כקל ורק הכיסא גלגלים מונע מהרפואה להגדיר אותי בתור בחורה רגילה. בחתונה של אח שלי ספגתי את אחת המהלומות הגדולות ביותר שיכלתי לקבל ממנה. וזה היה שבר את קש הגמל. אני שונאת אותה באופן סופי. הנימה שהיא אמרה את זה, כאילו לעולם היא לא תהיה בחתונה שלי או בברית של הבן שלי והנימה הזאת שהיא עודדה אותי להצליח בתואר שאני אמורה להתחיל ובחיים המקצועיים שלי,כאילו הם יהיו הנחמה שלי על החיים שיהיו לא נורמלים! הנימה הזאת רצחה אותי פשוט. שקמתי הבוקר לא הצלחתי להפסיק לבכות. למה תמיד מישהו חייב לבוא ולהזכיר לך שהחיים שלך הם בלאגן אחד שלם? ולמה תמיד מישהו תמיד חייב להיות "הנשמה הטובה" שתזכיר לי שלי יהיו קשיים במגזר הזה. ובעיקר,למה אני צריכה להתעסק עם זה שאני בת שמונה-עשרה כולה? לעזאזל.
ואני חייבת לפרוק משהו שאסור שידעו פשוט,אבל אני יודעת שמפה זה מימלא לא יצא. ולמי זה כבר יכול להגיע מהחיים הפרטיים שלי? אתמול בחתונה של אח שלי דיברתי עם הדודה. היא תמיד מתנהגת אליי כמו ילדה קטנה, כאילו זה שאני נכה מקטין אותי . למדתי להבליג,אבל היא אתמול סיפרה לי מה היא קראה בעיתון.. "לפני שבועיים ראיתי מישהי שיש לה את המחלה שלך והיה כתוב שיש לה שני ילדים" "מזל טוב,"אמרתי לה בניסיון למנוע ממנה את הסטירה לחי המצלצלת המטאפורית שידעתי שהיא תתן לי. אבל זה לא מנע ממנה להמשיך.. "ואני ישר אמרתי ל*השם של הדוד שלי* שהלוואי וגם לך זה יקרה, אני חושבת שיש לה מצב קל יותר משלך" ואני רציתי להרוג אותה. את הדודה החסדנית המסריחה הזאת שהיא "נשמה טובה" קלאסית. כי אם היא באמת הייתה יודעת על החיים שלי היא הייתה יודעת שאני בחורה נורמלית במידות קטנות, שאם היא באמת הייתה טורחת לדעת המצב הרפואי שלי מוגדר כקל ורק הכיסא גלגלים מונע מהרפואה להגדיר אותי בתור בחורה רגילה. בחתונה של אח שלי ספגתי את אחת המהלומות הגדולות ביותר שיכלתי לקבל ממנה. וזה היה שבר את קש הגמל. אני שונאת אותה באופן סופי. הנימה שהיא אמרה את זה, כאילו לעולם היא לא תהיה בחתונה שלי או בברית של הבן שלי והנימה הזאת שהיא עודדה אותי להצליח בתואר שאני אמורה להתחיל ובחיים המקצועיים שלי,כאילו הם יהיו הנחמה שלי על החיים שיהיו לא נורמלים! הנימה הזאת רצחה אותי פשוט. שקמתי הבוקר לא הצלחתי להפסיק לבכות. למה תמיד מישהו חייב לבוא ולהזכיר לך שהחיים שלך הם בלאגן אחד שלם? ולמה תמיד מישהו תמיד חייב להיות "הנשמה הטובה" שתזכיר לי שלי יהיו קשיים במגזר הזה. ובעיקר,למה אני צריכה להתעסק עם זה שאני בת שמונה-עשרה כולה? לעזאזל.
