אני חדשה פה
אילו ידעתי על קיום הפורום הזה כשבני התגייס ..אולי לא הייתי עוברת את מה שעברתי בצורה כזו קשה.(עליה קיצונית בלחץ דם.חרדות.המשך כיד הדמיון הטובה עליכם ..)הגעתי לראשונה כשעו"ד בני קוזניץ היה פה .אפילו קיבלתי מסר מאחת החברות ששיתפה אותי בניסיונה לגבי שאלה ששאלתי את העו"ד.זה ריגש אותי מאוד.13 חודש אני אמא של לוחם.בני שנא את בית הספר שלו ובהתאם גם היו הישגיו.הוא טען שמשעמם לו שאין בו שום אתגר - וכל שיחת הורים הפכה אותי לסניגורית שלו.היו לו עיניים כבויות.נכון להיום הוא לוחם בהנדסה קרבית ילד מאושר מאין כמוהו עם אור בעיניים וצחוק מתגלגל.ניראה לי שהוא מקבל הדרכה מהמפקדים שלו מה לומר לאמא החרדה שלו.באחת הפעמים ששאלתי אותו מה הוא עושה בצבא הוא ענה לי:,"מה את דואגת אני רק מגרש עיזים כל היום".זה ממש לא הצחיק אותי אני מוכרחה לומר.אגב לי יש ניסיון רע במה שקשור לבריאות וצבא - על אף הזמן הקצר .זה היה בחורף שעבר.הוא נישלח ביום חמישי הביתה עם חום גבוהה ללא כל טיפול לנסיעה מאוד ארוכה ברכבת עד הצפון.שם ביתנו.בהגיעו הביתה החלו ההזיות.הוא אמר לי"אמא ראיתי שלולית ורציתי לשתות אותה אני כל כך צמא".מכיוון שמדובר בילד ששונא אלכוהול ועוד יותר סיגריות הבנתי מיד שזהוא מצב חירום.נסענו איתו במהירות מטורפת למרפאה צבאית בנהריה.מיד הוא חובר לאינפוזיה וקיבל תרופות.הרופאה היתה מזועזעת ממצבו ולא הבינה איך שולחים חייל במצב כזה לכזו נסיעה ארוכה(את הנסיעה הוא עבר על ריצפת הרכבת בשכיבה)הוא החלים במהירות.כמובן שקיבל ג"ימלים להיות בבית מהרופאה. עכשיו קיראו בקפדנות את דבריי!! ערב לפני חזרתו הביתה הוא אמר לי בטלפון"אמא תעשי משהו אני לא מקבל כל טיפול ואני על הפנים.אין להם תרופות פה הם אומרים.זה לא היה ב"שטח".זה היה בתוך בסיס באוהל ללא חימום (התנור מקולקל)אני אדם מאוד עדין.ביישנית. מנומסת. אבל אז כל החיה יצאה ממני!!! הרמתי טלפון לקצין העיר בלילה .הודעתי להם שאו שהם מאתרים את המפקד שלו או שאני מתחילה ללכת ברגל לבסיס(כן..חד הורית..בלי אוטו)הם פעלו מיד!!!!עוד באותו לילה הוא הועבר למרפאה (עם חימום)פתאום מצאו את המפתח לחדר תרופות ואפילו נתנו לו אקמול! ועכשיו תחזרו לראשית הקטע עם הרכבת. אל תחששו לפנות לקצין העיר!!! אין לי ויטמינים מאף אחד.החיים למדו אותי לשלוף ציפורניים בשביל הילדים שלי וממש לא מענין אותי מה אחרים יחשבו עלי. אני אסירת תודה לכל מי שקרא את זה מרגישה שהגעתי"הביתה".
אילו ידעתי על קיום הפורום הזה כשבני התגייס ..אולי לא הייתי עוברת את מה שעברתי בצורה כזו קשה.(עליה קיצונית בלחץ דם.חרדות.המשך כיד הדמיון הטובה עליכם ..)הגעתי לראשונה כשעו"ד בני קוזניץ היה פה .אפילו קיבלתי מסר מאחת החברות ששיתפה אותי בניסיונה לגבי שאלה ששאלתי את העו"ד.זה ריגש אותי מאוד.13 חודש אני אמא של לוחם.בני שנא את בית הספר שלו ובהתאם גם היו הישגיו.הוא טען שמשעמם לו שאין בו שום אתגר - וכל שיחת הורים הפכה אותי לסניגורית שלו.היו לו עיניים כבויות.נכון להיום הוא לוחם בהנדסה קרבית ילד מאושר מאין כמוהו עם אור בעיניים וצחוק מתגלגל.ניראה לי שהוא מקבל הדרכה מהמפקדים שלו מה לומר לאמא החרדה שלו.באחת הפעמים ששאלתי אותו מה הוא עושה בצבא הוא ענה לי:,"מה את דואגת אני רק מגרש עיזים כל היום".זה ממש לא הצחיק אותי אני מוכרחה לומר.אגב לי יש ניסיון רע במה שקשור לבריאות וצבא - על אף הזמן הקצר .זה היה בחורף שעבר.הוא נישלח ביום חמישי הביתה עם חום גבוהה ללא כל טיפול לנסיעה מאוד ארוכה ברכבת עד הצפון.שם ביתנו.בהגיעו הביתה החלו ההזיות.הוא אמר לי"אמא ראיתי שלולית ורציתי לשתות אותה אני כל כך צמא".מכיוון שמדובר בילד ששונא אלכוהול ועוד יותר סיגריות הבנתי מיד שזהוא מצב חירום.נסענו איתו במהירות מטורפת למרפאה צבאית בנהריה.מיד הוא חובר לאינפוזיה וקיבל תרופות.הרופאה היתה מזועזעת ממצבו ולא הבינה איך שולחים חייל במצב כזה לכזו נסיעה ארוכה(את הנסיעה הוא עבר על ריצפת הרכבת בשכיבה)הוא החלים במהירות.כמובן שקיבל ג"ימלים להיות בבית מהרופאה. עכשיו קיראו בקפדנות את דבריי!! ערב לפני חזרתו הביתה הוא אמר לי בטלפון"אמא תעשי משהו אני לא מקבל כל טיפול ואני על הפנים.אין להם תרופות פה הם אומרים.זה לא היה ב"שטח".זה היה בתוך בסיס באוהל ללא חימום (התנור מקולקל)אני אדם מאוד עדין.ביישנית. מנומסת. אבל אז כל החיה יצאה ממני!!! הרמתי טלפון לקצין העיר בלילה .הודעתי להם שאו שהם מאתרים את המפקד שלו או שאני מתחילה ללכת ברגל לבסיס(כן..חד הורית..בלי אוטו)הם פעלו מיד!!!!עוד באותו לילה הוא הועבר למרפאה (עם חימום)פתאום מצאו את המפתח לחדר תרופות ואפילו נתנו לו אקמול! ועכשיו תחזרו לראשית הקטע עם הרכבת. אל תחששו לפנות לקצין העיר!!! אין לי ויטמינים מאף אחד.החיים למדו אותי לשלוף ציפורניים בשביל הילדים שלי וממש לא מענין אותי מה אחרים יחשבו עלי. אני אסירת תודה לכל מי שקרא את זה מרגישה שהגעתי"הביתה".