אני חדשה שמנסה....
כבר שלושה ימים שאני לא יוצאת מהחדר, לא יוצאת מהטרניג המוכתם, גם לא לאכול. אני ישנה, אני כבויה כמו טלויזיה, כמו מערכת, אפילו השותפה שלי לא בטוח יודעת שאני כאן. כבר שלושה ימים אני מנסה למצוא משהו שיוציא אותי מהבית, משהו שבישבילו אוכל לעזור את הכוחות , להתקלח להתלבש ולצאת. התקלחתי וחזרתי לטרניג, נכנסתי למקלחת וביקשתי לצאת מהבית, חזרתי למיטה, היא מסריחה כבר, מלוכלכת, מזוהמת. כמוני. ליטרים של מים לא ינקו אותי, לא יעוררו אותי, לא ישנו אותי. שינוי שנדרש אבל לא ברור מה יהיה, מה אני רוצה להיות, לא רוצה להיות, יותר פשוט. אני לא רוצה להיות, להעלם, אופס, כאילו לא הייתי. שקט עכשיו בחוץ, מחוץ לחדר, מחוץ לדירה, מחוץ לבניין. כולם חחיים , עסוקים, הרעש שלהם הוא השקט שלי, נעלמת בין כל הרעש הזה. בין כל האנשים, ורק אני רואה אותי. הלואי וגם אני לא הייתי רואה אותי, הלואי ובאמת הייתי נעלם. בנתיים אני כמו תרגיל במתמטיקה, נעלמים שנמצאים ללא סיבה. 25 שנה אני אננה, קמה בבוקר לעבודה חוזרת בערב למיטה, החיוכים הריקים, השקט הכואב, כאב שלא עובר, הבכי כמה בכי, מאז שהזכרון קיים הדמעות זולגות, לא נגמרות, בחורף, בקיץ בבית הספר ובצבא, בעבודה ובלימודים, הכל מוצף.הכל מתגמד מול הדמעות שלפעמים סתם זולגות. אולי הן סתם זורמות אולי עם סיבה שלא ברורה. \בערב , בלילה, אולי כבר בוקר, שוב חזרה למיטה, מנסה לחשוב על הדברים הטובים, על הדברים שעלי לחייך בזכרוני אלהם, אבל לא , לא חייכתי, לא, רק בכיתי, לא מצאתי את אותם הדברים. אני לבד, נעלמת ולבד. נסגרת בתוך הפנים ולא מצליחה להמשיך הלאה. לא מצליחה למצוא את הנקודה שלי, אותי, אני לא מצליחה להשלים עם מי שהפכתי להיות , לא מצליחה להיות אני. אולי אני לא יודעת מי אני, אולי אני באמת לא קיימת, אויר כמו שכולם רואים בי... רואים את מי? מי?
כבר שלושה ימים שאני לא יוצאת מהחדר, לא יוצאת מהטרניג המוכתם, גם לא לאכול. אני ישנה, אני כבויה כמו טלויזיה, כמו מערכת, אפילו השותפה שלי לא בטוח יודעת שאני כאן. כבר שלושה ימים אני מנסה למצוא משהו שיוציא אותי מהבית, משהו שבישבילו אוכל לעזור את הכוחות , להתקלח להתלבש ולצאת. התקלחתי וחזרתי לטרניג, נכנסתי למקלחת וביקשתי לצאת מהבית, חזרתי למיטה, היא מסריחה כבר, מלוכלכת, מזוהמת. כמוני. ליטרים של מים לא ינקו אותי, לא יעוררו אותי, לא ישנו אותי. שינוי שנדרש אבל לא ברור מה יהיה, מה אני רוצה להיות, לא רוצה להיות, יותר פשוט. אני לא רוצה להיות, להעלם, אופס, כאילו לא הייתי. שקט עכשיו בחוץ, מחוץ לחדר, מחוץ לדירה, מחוץ לבניין. כולם חחיים , עסוקים, הרעש שלהם הוא השקט שלי, נעלמת בין כל הרעש הזה. בין כל האנשים, ורק אני רואה אותי. הלואי וגם אני לא הייתי רואה אותי, הלואי ובאמת הייתי נעלם. בנתיים אני כמו תרגיל במתמטיקה, נעלמים שנמצאים ללא סיבה. 25 שנה אני אננה, קמה בבוקר לעבודה חוזרת בערב למיטה, החיוכים הריקים, השקט הכואב, כאב שלא עובר, הבכי כמה בכי, מאז שהזכרון קיים הדמעות זולגות, לא נגמרות, בחורף, בקיץ בבית הספר ובצבא, בעבודה ובלימודים, הכל מוצף.הכל מתגמד מול הדמעות שלפעמים סתם זולגות. אולי הן סתם זורמות אולי עם סיבה שלא ברורה. \בערב , בלילה, אולי כבר בוקר, שוב חזרה למיטה, מנסה לחשוב על הדברים הטובים, על הדברים שעלי לחייך בזכרוני אלהם, אבל לא , לא חייכתי, לא, רק בכיתי, לא מצאתי את אותם הדברים. אני לבד, נעלמת ולבד. נסגרת בתוך הפנים ולא מצליחה להמשיך הלאה. לא מצליחה למצוא את הנקודה שלי, אותי, אני לא מצליחה להשלים עם מי שהפכתי להיות , לא מצליחה להיות אני. אולי אני לא יודעת מי אני, אולי אני באמת לא קיימת, אויר כמו שכולם רואים בי... רואים את מי? מי?