אני חושבת אחרת. שלא הילד צריך להתחבב עלי

אני חושבת אחרת. שלא הילד צריך להתחבב עלי

אלא שאני צריכה להתחבב עליו.

הוא אוהב אותי. אני אימא שלו.
וילדים אוהבים את אימא.
אבל רוב הילדים לא מחבבים את הוריהם.
אתן יודעות את זה?

כשהיה קטן תמיד דאגתי לומר לו שאני מאוד אוהבת להיות איתו.
נהניתי לבלות ולשהות במחיצתו.
והוא ידע את זה.
וכשילד מקבל כזו תחושה טובה זה משוב חיובי מאין כמוהו.

כשאנחנו יוצאים ביחד וזה די מעט אני כל כך משתדלת
לא להעיר ולא לגעור ולא לומר מילה כשהוא מתלכלך
או סתם גורר רגליים ולעיתים הולך עם הנייד כי תמיד יש לו
מסרון נורא חשוב.
וזה כל כך מפתה.
אני רוצה ללמד אותו איך להתנהג ואיך להתנהל ומה נכון ומה לא..
ומרוב המסרים הישירים או העקיפים שכחתי שהוא גם צריך לאהוב להיות איתי.

הלכנו לסידורים אחרי שהפצרתי בו חודש שלם
ומשם גלשתי למסעדה.
בדרך אמרתי לעצמי: אם יש לך משהו נחמד לומר - תאמרי.
אין לך - תשתקי.

ישבנו שעתיים. בדרך כלל הוא מסתכל על הנייד כדי ללכת למחשב
ולחבריו. הוא לא העיף מבט.
פשוט הייתי כיפית.
ולא כעוסה או עסוקה. ולא מלמדת ולא מחנכת.
סתם מחייכת.

פעם כשרבנו , הוא אמר לי - אני לא מחבב אותך!
הוא לא אמר - אני לא אוהב אותך.

ידעתי מאז שהיה קטן להתחבב עליו.
ולכן הקשר שלנו - הוא בסך הכל שונה משאר בני גילו.
וזה מעולם לא הגיע על חשבון "החינוך"
(הוא עדין מוקיר לי תודה שמעולם לא הענשתי אותו)
והוא ילד מחונך מאוד מאוד.







ש בן שבע עשרה!
 

מרגנית2

New member
מדהימה את!


גם אני מנסה להיות נחמדה... לשבת בשקט כשהם משוחחים ביניהם. או צוחקים.
משתדלת לא לצעוק תלך למקלחת....
הכל בעדינות...
עכשיו הגדולה באה לבקר - נתתי לה פנקס קטן שכתוב עליו את חמודה. היא כל כך שמחה. אמרה איפה את מוצאת את הדברים היפים האלה.
אמרתי לה שאני תמיד חושבת עליה ורוצה לשמח אותה עם שוקולד קטן. עם פנקס...

כן וגם מכתבי אהבה.... היא מצלצלת בכעס.. אני עונה במכתב..
 
בדיוק על זה אני מדברת:) והשינוי שאת עושה בעיני ראוי לשבח.

עכשיו - התמדה.
לא פשוט להתמיד וזו החוכמה.
ההתמדה.

אין כמוך, רק שתדעי:)
וגם אם רק את מבינה על מה אני מדברת - דייני
 

jiminit2

New member
אני עם אמאנחל

אשרייך שזו מערכת היחסים שלך עם בנך, אבל אני מתקשה להאמין שלא היו עליות ומורדות בדרך כמו בכל מערכת משפחתית. אני יודעת שהילדים שלי אוהבים אותי, אני יודעת שלא תמיד מחבבים אותי וגם זה בסדר. אני מצידי לא תמיד מחבבת את *ההתנהגות* של הילדים שלי וגם לא חושבת שזה נורא שיידעו את זה. לדוגמא, אם הילד חזר הביתה מבית הספר עם צורת התנהגות חדשה שלחלוטין לא מקובלת עלי בבית , אני אדאג שהוא יידע את זה. לא רק בגללי ומה שנוח לי ומקובל עלי, אלא כי אני חושבת שזו התנהגות שלא אמורה להיות מקובלת בבית הספר וכמו שנאמר פה - תפגע ביכולת שלו להתחבב על המורה (נניח) או על סובבים אחרים (ובשלב מאוחר יותר גם על ילדים שיכולים להיות חברים שלו). האתגר כאן הוא להסביר לו את זה כך שלא ימשיך להגרר אחרי דמויות שליליות בכיתה.
 
כנראה שלא הבהרתי את עמדתי.

והיו לא מעט ירידות ביני לבין בני.
יחסים עכורים ממש.
כבר כתבתי לא מעט על זה. ותרשי לי לא לחזור לאחור.
ובכל זאת, למדתי משם להתנהל אחרת.
רוב האנשים לא משנים דבר בהתנהלות שלהם.
אני לא שם.

אתן לך דוגמה סתם מהשבוע.
הילד שלי עובד בבית קפה סמוך למשרד שלי.
הוא אוכל שם כל יום צהריים וקורא לי לשבת לידו.
אין דבר יותר נחמד מזה כי בגיל שבע עשרה
הוא ממש לא מחפש את קרבתי יותר מדי.
החברים והמחשב מזמן החליפו אותי. וטוב שכך.

ראיתי אותו שותה מיץ תפוזים או סתם ברד מוקה טעים
עם שמונה כפיות של סוכר.
יום יום הערתי לו - רק מים. רק מים. ושוב רק מים.
הוא הפסיק לקרוא לי.

אז אני ממשיכה לומר לו - רק מים!
אבל לפני שהוא יוצא לעבודה.
מזכירה לו במסרון עם לבבות לשתות רק מים.
וכשאני יושבת איתו בבית קפה - אני ממש משתדלת (מאוד משתדלת)
להיות חביבה ונעימה כפי שאני עם חברות שלי.

אתמול הוא אמר לי בערב שהוא שותה רק מים:)
אחרי שנייה חייך והוסיף - רק כוס קטנה של מרגריטה.
לא פשוט לעבוד בבית קפה וכשהכל בחינם ולא ללגום
כל היום ברד או סתם מיצים אחרים.

ומי אמר שחיבה צריכה לבוא על חשבון חינוך.
אין שום קשר בינהם.
ילדיך עדין צעירים.
האמיני לי שהחיבה אליך תיצור קשר של קרבה.

אני רואה הורים לא נחמדים לילדים שלהם.
שימי לב לכך ונדבר בעוד שבוע-שבועיים.
ואני רחוקה מלהיות מושלמת.
אני בסך הכל חושבת ומתקנת ומיישמת.
 
למעלה