אני חושבת שלפתע הבנתי שבעצם כל חיי אני סובלת bpd
חדשה פה...
אתמול בערב, אחרי ששוב חברים יקרים וקרובים יצאו מחיי בסערה וטרקו אחרהים את הדלת כי לא יכלו לשאת את הדרמות שלי יותר (ובצדק), ושוב, בפעם המי יודע כמה נותרתי מבודדת לחלוטין, אני אפילו לא יודעת מאיפה באה לי ה״הארה״ הזו לשבת ולקרוא על הפרעת אישיות גבולית ואני חושבת שזה בדיוק מה שאני סובלת ממנו כל חיי. אני מאמינה שזה התחיל איפושהו בגיל הנעורים, והולך ומחריף עם השנים כשלא זוכה לטיפול והמענה הנכון. אובחנתי בעבר עם הפרעה דו קוטבית (אבחנה שהסכמתי לקבל לתקופה קצרה אך ניערתי מעלי בהמשך כי אני לא חושבת שעל סמך התקף מאני אחד ניתן לאבחן אדם כדו קוטבי, זה בעיקר יותר קשור להתנהגויות קומפולסיביות שלי של התמכרות לקניות ומין). דכאון מג׳ורי מלווה אותי בערך מגיל 16, בעקבות טיפול עם מטפלת שמשלבת מיינדפולנס בטיפול הצלחתי להחלים גם ממנו בהמון מובנים בשלוש השנים האחרונות. נותרתי עם בזבזנות בלתי מרוסנת, תקופות של צריכת סמים מופרזת, הפרעת אכילה (שנעה על ציר בין הרעבה עצמית לבינג׳ איטינג) תחושת ריקנות שמגיעה לעיתים קרובות ומלווה אותי, התנהגות מינית חסרת אחריות ובעיקר בעיקר הקושי הגדול מכולם- הקושי בניהול קשרים חברתיים ורומנטיים. בכנות הכי גדולה שלי אומר- אין לי אדם אחד בעולם, אין לי חבר אחד, אין לי בן זוג. כל מערכת יחסים שאי פעם הייתה לי תמיד נגמרה בסערה גדולה, עוצמת הרגשות והסחרור שאני מצליחה לסחוף אליהם איתי אנשים ממאיסים אותי עליהם והם עוזבים. אני ממיטה על עצמי את האסון, את הריחוק, את הפרידה במו ידי מתוך פחד. הפחד מנטישה כל כך גדול שבמשך השנים העדפתי פשוט להשיל מעלי כל קשר חברתי שהיה לי ולהשאר לבד, כי לבד אני שמורה מכל פגע. אם בעבר הייתי מצליחה להחזיק מערכות יחסים כמה שנים, זה הלך והתקצר לשנה, אחר כך לחודשים... מערכת היחסים המשמעותית האחרונה שלי החזקה שלושה חודשים עד שהיא עזבה פגועה ושבורה לרסיסים מההתנהגות האיומה שלי ומרכבת ההרים הרגשית שסחפתי אותה אליה. אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם כשאין לגופי עור. הכל כואב, הכל שורף, עוצמת הרגש שורפת אותי כל הזמן, אז מעדיפה להיות בהמנעות מכל דבר שיכול להכאיב. במקומות בהם אני מרגישה בנוח (מול משפחה למשל) חווה תגובות בלתי פרורפוציונאליות לסיטואציות והתקפי זעם קשים. חיה בפחד מתמיד מהתקדמות בחיים, ממשיכה באותה עבודה כבר עשור כי לא יודעת איך להתקדם ממנה ולעבור לשלב הבא (אפילו שבכנות, אני אוהבת את העבודה שלי, אבל חושבת שמשהו כן עוצר אותי מלהתקדם). אפילו עם המשפחה שלי אני לא מצליחה לשמור על קשר כי כל קשר אנושי מסב לי חוסר נחת, כואב, מצד שני אני כל כך כמהה לאהבה, כל כך רוצה להיות נאהבת, אבל לא יודעת איך, לא מצליחה. אני שבויה במעגל של סבל, כשעוצמת הכאב כבר חזקה מדי והרגש מאיים להטביע אני חווה מעין ״ניתוקים״, ככה החברה האחרונה שלי קראה לזה, כאילו פתאום חוסר חיבור לסיטואציה, פתאום היא קולטת שמי שיושב מולה זה לא ממש אני, אני חסרת מנוחה, לא מחוברת, העיינים שלי בוהות בחלל מחפשות תשובה, אני לא נוכחת ברגע כי הרגע הוא רגע אינטימי ואוהב ואין בי שום יכולת ליצור אינטימיות. מעולם לא הצלחתי ליצור אינטימיות אמיתית, כנה לאורך זמן, תמיד ברחתי. מה עושים עכשיו??? זה נשמע לכם כמו הפרעת אישיות גבולית? איך זה יכול להיות שאני הולכת לטיפול מגיל 16 (היום בת 32) ואף אחד לא העלה על דעתו שבזה מדובר? זה ממש מתסכל אותי...
חדשה פה...
אתמול בערב, אחרי ששוב חברים יקרים וקרובים יצאו מחיי בסערה וטרקו אחרהים את הדלת כי לא יכלו לשאת את הדרמות שלי יותר (ובצדק), ושוב, בפעם המי יודע כמה נותרתי מבודדת לחלוטין, אני אפילו לא יודעת מאיפה באה לי ה״הארה״ הזו לשבת ולקרוא על הפרעת אישיות גבולית ואני חושבת שזה בדיוק מה שאני סובלת ממנו כל חיי. אני מאמינה שזה התחיל איפושהו בגיל הנעורים, והולך ומחריף עם השנים כשלא זוכה לטיפול והמענה הנכון. אובחנתי בעבר עם הפרעה דו קוטבית (אבחנה שהסכמתי לקבל לתקופה קצרה אך ניערתי מעלי בהמשך כי אני לא חושבת שעל סמך התקף מאני אחד ניתן לאבחן אדם כדו קוטבי, זה בעיקר יותר קשור להתנהגויות קומפולסיביות שלי של התמכרות לקניות ומין). דכאון מג׳ורי מלווה אותי בערך מגיל 16, בעקבות טיפול עם מטפלת שמשלבת מיינדפולנס בטיפול הצלחתי להחלים גם ממנו בהמון מובנים בשלוש השנים האחרונות. נותרתי עם בזבזנות בלתי מרוסנת, תקופות של צריכת סמים מופרזת, הפרעת אכילה (שנעה על ציר בין הרעבה עצמית לבינג׳ איטינג) תחושת ריקנות שמגיעה לעיתים קרובות ומלווה אותי, התנהגות מינית חסרת אחריות ובעיקר בעיקר הקושי הגדול מכולם- הקושי בניהול קשרים חברתיים ורומנטיים. בכנות הכי גדולה שלי אומר- אין לי אדם אחד בעולם, אין לי חבר אחד, אין לי בן זוג. כל מערכת יחסים שאי פעם הייתה לי תמיד נגמרה בסערה גדולה, עוצמת הרגשות והסחרור שאני מצליחה לסחוף אליהם איתי אנשים ממאיסים אותי עליהם והם עוזבים. אני ממיטה על עצמי את האסון, את הריחוק, את הפרידה במו ידי מתוך פחד. הפחד מנטישה כל כך גדול שבמשך השנים העדפתי פשוט להשיל מעלי כל קשר חברתי שהיה לי ולהשאר לבד, כי לבד אני שמורה מכל פגע. אם בעבר הייתי מצליחה להחזיק מערכות יחסים כמה שנים, זה הלך והתקצר לשנה, אחר כך לחודשים... מערכת היחסים המשמעותית האחרונה שלי החזקה שלושה חודשים עד שהיא עזבה פגועה ושבורה לרסיסים מההתנהגות האיומה שלי ומרכבת ההרים הרגשית שסחפתי אותה אליה. אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם כשאין לגופי עור. הכל כואב, הכל שורף, עוצמת הרגש שורפת אותי כל הזמן, אז מעדיפה להיות בהמנעות מכל דבר שיכול להכאיב. במקומות בהם אני מרגישה בנוח (מול משפחה למשל) חווה תגובות בלתי פרורפוציונאליות לסיטואציות והתקפי זעם קשים. חיה בפחד מתמיד מהתקדמות בחיים, ממשיכה באותה עבודה כבר עשור כי לא יודעת איך להתקדם ממנה ולעבור לשלב הבא (אפילו שבכנות, אני אוהבת את העבודה שלי, אבל חושבת שמשהו כן עוצר אותי מלהתקדם). אפילו עם המשפחה שלי אני לא מצליחה לשמור על קשר כי כל קשר אנושי מסב לי חוסר נחת, כואב, מצד שני אני כל כך כמהה לאהבה, כל כך רוצה להיות נאהבת, אבל לא יודעת איך, לא מצליחה. אני שבויה במעגל של סבל, כשעוצמת הכאב כבר חזקה מדי והרגש מאיים להטביע אני חווה מעין ״ניתוקים״, ככה החברה האחרונה שלי קראה לזה, כאילו פתאום חוסר חיבור לסיטואציה, פתאום היא קולטת שמי שיושב מולה זה לא ממש אני, אני חסרת מנוחה, לא מחוברת, העיינים שלי בוהות בחלל מחפשות תשובה, אני לא נוכחת ברגע כי הרגע הוא רגע אינטימי ואוהב ואין בי שום יכולת ליצור אינטימיות. מעולם לא הצלחתי ליצור אינטימיות אמיתית, כנה לאורך זמן, תמיד ברחתי. מה עושים עכשיו??? זה נשמע לכם כמו הפרעת אישיות גבולית? איך זה יכול להיות שאני הולכת לטיפול מגיל 16 (היום בת 32) ואף אחד לא העלה על דעתו שבזה מדובר? זה ממש מתסכל אותי...
