בואי ננתח את הדברים ביחד.
רקפת יקרה, אני מבין את מצוקתך.בואי נראה מה אנו יכולים לעשות ביחד על מנת לראות אותה באור טוב יותר.לשנות פוזיציה. מדברייך עולה כי: 1)את מפחדת כרגע שבתך תאושפז באישפוז מלא ולא באישפוז יום. 2)את נמצאת במצוקה כלכלית קשה ונאבקת בציפורניים על מנת לשרוד. 3)את נאלצת להתמודד גם עם העולם הפנימי רדוף הזיכרונות. 4)את מחפשת עבודה. את אומרת:"אני לא מתייחסת כבר לעולם הפנימי שלי...אין לי כוח. אני מנסה לא לטבוע ביום יום ואני ולא כל כך מצליחה." רקפת יקרה.כולנו עומדים בניסיון מידי יום ויום.ולפעמים ניסיון חיינו הוא קשה לא רק משום "שאנחנו ההרים ההולכים ממקום למקום" ואנו מרגישים יום יום בלבה הגועשת של אישיותינו אלא משום שההתפרצויות הללו לא מאפשרות לנו להביט בדברים ללא יראה ופחד. מסתירות גם לנו את האופק בעשן ויורה רותחת וכוחותינו הולכים וכלים. בואי נתחיל מחיפוש עבודה היות וזה עניין קונקרטי יחסית שבו אנו כבני אדם יכולים לטפל.המצוקה הכלכלית שבה את שרויה מעצימה עוד יותר את בעיותייך האחרות.עבודה שתיתן לך הכנסה כספית קבועה תפחית קצת מהסבל שאת עוברת ותיתן לך ביטחון מהסוג שבו את יכולה לגעת ולהרגיש. עד אז בואי נביט בפחדים ובחששות. "כמו בשיר של ריטה...פוחדת להסתכל קדימה כי רואה רק חושך...בלגן" אחת מן הבעיות שלנו רקפת היא שאנו שואלים את עצמנו שאלות בנוגע לעתיד בשעה שאנו מזניחים בצורה רשלנית את הווה ומתהווה בחיינו.דווקא את הווה איננו רואים,איננו מביטים בו.מפחד.מחשש.מייאוש.והוא הרי כל מה שקיים! העתיד אינו קיים.אין בו חושך ואין בו אור.כמו כל דבר שלא קיים,הרי אין בו דבר מלבד הדברים המתהווים שייצרו אותו בהדרגה. לנו יש חלק ויד בדברים המתהווים הללו וכאשר אנו רואים רק חושך בעתיד ובלגן העתיד שלנו בהחלט עשוי להיראות חשוך כמו ההווה שבו אנו חיים. אני מבין שאת רואה איזו המשכיות מתהווה של יאוש בחייך שממנה סובלת גם ילדתך.בילדותך סבלת מפגיעה ואילו כעת את רואה את ילדתך הקטנה סובלת והדבר מכאיב לך ומענה אותך מאוד.כל כך היית רוצה שהדברים יהיו בשליטה שלך.כל כך היית רוצה לעזור לה,מה לא היית עושה כדי לחסוך ממנה את הסבל הזה.סבלה של ילדתך מעורר גם מחדש בעוצמות גדולות יותר את סבלך שלך ומנת חלקך הקשה בחיים ודבר רודף דבר ואת מרגישה כאילו קללה רודפת אחריך ואין מוצא.אולם יש מוצא.תמיד יש מוצא. אינני יכול לומר אם המוצא יוביל לעתיד שכולו טוב אבל אולי יהיה בו יותר טוב מאשר בהווה. אני אינני מבין בדיוק מה ההבדל המלא בין אישפוז יום לאישפוז מלא. בשניהם אדם הזקוק לעזרה מקבל אותה.אולם בסוג אחד של אישפוז הוא נמצא בפיקוח מלא של אחרים ואילו בסוג האחר הוא נמצא במידת מה גם בחסותם של בני משפחתו. אני מבין את הרצון שלך לתת לבתך,לתמוך בה בשעתה הקשה,לפרוש עליה את חסותך.אישפוז מלא מפחיד אותך,משום שהוא מנתק אותך מהדבר הזה ואת רואה בו עוד היבט מסוים של אובדן שליטה בחייך. אם את אומרת לעצמך לפעמים בשעות קשות שהנה גם על בתך לא הצלחת לשמור מפני אכזריות החיים,אם את מאשימה את עצמך בצורה כלשהי במצבה, הריני אומר לך-אין זה נכון.דברים רעים מתרחשים בעולם הזה כל הזמן. גם לאנשים טובים.תורת הגמול התנכית לא ממש פועלת כסידרה. לבתך יש בעיה נפשית מסויימת,אולם העתיד הוא עדיין לפניה.עדיין לפניה, אם כי יש להתמודד אולם לא לבד,לא לבד עם הבעיה. אישפוז מלא או אישפוז זמני לא ישנו כהו זה את העובדה שאת אוהבת את בתך,שניסית לתת לה כל החיים כמיטב יכולתך למרות כל מצוקותיך והאמיני אינך אשמה בדבר ואינך חייבת לשאת הכל לבד.אנחנו כאן איתך. כאשר אדם נקלע למערבולת בים אוחזת בו אימה והוא מכה לכל הכיוונים בייאושו.והנה כבר אנשים חותרים אליו מכל הכיוונים על מנת להצילו. גם את יכולה להיות בין האנשים החותרים.ראי,כיצד את מתקרבת אל עצמך בהדרגה,ללא פחד,ללא חשש.דווקא עכשיו הביטי קדימה.הביטי קדימה כל דבר טוב שאולי היית רוצה לראות שם,האמיני לי,את ראויה לו. אינך לבד.
