אני חייב להשתפך בפני מישהו...
בזמן האחרון ממש רע לי. ואני מדבר בכל הרצינות. יש לזה הרבה סיבות: אהבה, חברים, משפחה, לימודים ונושאים קטנים אחרים... (מראש אני מצטער על האורך, ומצטער אם אני קופץ מנושא אחד לשני מהר מדי) אני בי"א, בתיכון רגיל, הרחבתי מחשבים (איך לא?!) 10 יחידות, ושם במחשבים אנחנו מבלים יותר מכל אחד אחר בביה"ס, וכשאני חוזר הבייתה 3 פעמים ב4 בשבוע אני כל כך עייף, ואני לא יכול לעשות כלום. אפילו המורים לא מבינים מה אנחנו לומדים כל כך הרבה (גם אני לא, אני מנומנם רוב הזמן). ובכלל, הלימודים בי"א הם לא פיקניק, כמו שנה שעברה. עכשיו יש 5 יחידות מתמטיקה, ומקצועות לא הגיוניים כמו תנ"ך וספרות. אני לא משקיע הרבה, ויש לי ציונים סבירים, אבל יש מקצועות שאני פשוט לא מצליח להבין אותם, וכבר יש לי 40 אחד
חברים... טוב, כבר מזמן הבנתי שהם זבל. לפחות אלו שיש לי. הם פשוט או חנונים מדי, או שהם יצאו מאיזשהי סידרה מצויירת. הם לא נחמדים, הם סנובים, והם נשארו (לפחות בהתנהגות שלהם) בכיתה ו´, וזה ממש מעצבן. כן, יש לי עוד ידידים, אבל רק מהשנה, ואני לא תמיד מוזמן למסיבות (המעטות) של ימי שישי, ככה שבחצי מהפעמים אני נאלץ לסבול עם הישנים בימי שישי... (למה אני יוצא איתם?!? כי אני עסוק כל השבוע, וזה היום היחיד שלי לצאת קצת מהבית, מהלימודים, משעות שביעיות ושמיניות) המצב במשפחה לא משהו מזהיר, ההורים נוטים לריב, אבל אני מניח שזה נורמלי, במשפחה בורגנית בעיר. אהבה... הנושא הכי כואב. זה לא שאני לגמרי לוזר פה, פשוט יש לי בעייה של אומץ, ואני יודע שאין לי מה לפחד, ומקסימום... זה לא יהיה סוף העולם. אבל אין לי כח לעוד אכזבה, ובשנה שעברה היו לי כל כך הרבה מאלו. הייתה אחת לא מזמן מהתיכון שלי, שמה X, דאגתי שמישהי תאמר לה שאני מחבב אותה, ואח"כ הסתבר שיש לה חבר מי"ב, מרעננה (יענו עשירים). מאז לפחות היא מזהה אותי. לדוגמא היום, נכנסתי לכיתה של חברים שלי, שם היא עשתה איזשהי עבודה, ובכלל לא זיהיתי אותה עם המשקפיים שהיא לבשה (משקפיים סגנון דרו-קארי, זה היה מצחיק), והיא לרגע הסתכלה עליי, רק אז זיהיתי אותה לפי העיניים, וזה היה כמו מבט של כלב קוקר-ספנייל שנרגש לראות אותך, ואז נזכרתי שהיא לא מעוניינת, וזה קורע לי את הלב. ועכשיו ברצינות, המבט הזה פשוט גרם ללב שלי להיקרע. בכלל לא ציפיתי לראות אותה שם. למה זה חייב להיות כל כך מסובך? היום מה שמעניין בנות, זה לא אם אתה אדם טוב, אלא כמה שאתה מגניב... אתה צריך להיות 1.80+, מליאן, ואגו נפוח!!! אני לא כזה. אני לא גבוה במיוחד (עדיין יותר מרוב הבנות), לא חסר לי כסף ,אבל אין לי יותר מדי, ואין לי אגו. אני יודע שאני ביישן. אז למה אני מרגיש שאני סובל? אני אדם רע? אני לא עשיתי כלום!!! וכל המטומטמים, שלא חושבים על העתיד, כל ה"מגניבים" (לבטא עם דגש בתחילת המלה), הם אלו שעכשיו עושים את הכיף שלהם בחיים, ואני אולי עובר כרגע את הגיהנום של החיים שלי. ואני לא יודע מה מצפה לי אח"כ. אני לא רוצה לעבוד במחשבים. מחשבים זה רק תחביב שאני מוצלח בו. לדוגמא, אני אוהב גם לנגן על פסנתר וגיטרה. לפעמים אני אומר הלוואי והייתי מטומטם, פחות דברים היו מטרידים אותי, הייתי יכול לנוח אחה"צ, סביר להניח שהיה לי יותר אומץ (פחות דאגות, לא?) לפעמים אני מפחד שאם אני לא אעשה כלום עכשיו, אני אשאר באותו מצב לעד. שאני אשאר לבד, ואני לא רוצה להיות לבד. אני רוצה למצוא אהבה, אחת יפה, שאני אוכל לסמוך עליה. מישהי שתרגיש כלפיי מה שאני כל כך רוצה להרגיש כלפיה... למה זה לעתים נראה בלתי אפשרי? תמיד לכולן יש חבר (ולרוב הבנים שאני מכיר, אין חברה) אני יודע שהחיים שלי לא נוראיים כל כך, אבל זה כל כך מעצבן לראות אנשים, שלהם הכל מסתדר כמובן מאליו. יש לי חבר, וידידה (2 עשירים), אותה חיבבתי, אבל הם נהיו חברים, ואני פשוט מתנהג שלא אכפת לי. 2 חנונים עשירים מתחברים כמובן מאליו, וכל השטויות שהיום הכסף לא קובע, טועה!!! הכל קשור. מעמד חברתי... כסף... כל זה תורם לביטחון עצמי ואני יודע שאני חוזר על עצמי, אבל לא עשיתי שום דבר רע. בשנה הקודמת, רק אכזבות, וזה כל כך מדכא, ואני לא יודע אם אני אעמוד בעוד אכזבה, במיוחד אחרי X (נ"ל), ועוד כמה שאני רואה כל יום בתיכון. אני משער שאני כל כך רוצה אהבה, גם כדי לברוח מהבעיות של החברים וההורים, אבל לא רק. יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות (ואני לא מדבר על סקס, לא רק), כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר. אבל יש לי מזל רע שמקיף אותי, כמו קארמה רעה, ואני לא מבין על נענשתי? לא עשיתי דבר רע, ואין לי כוונות רעות. אני מאלו ששונאים אנשים עם אגו מנופח, כל צרי המוחין שמתרכזים רק בעצמם, אני שונא את אלו שתמיד מציקים לחלשים, אני מאלו שרואים את כל העוול שיש בעולם, והיו רוצים לתקן את זה. אז למה אני... שכל כך רוצה שהעולם יהיה מקום טוב יותר... למה רע לי?
בזמן האחרון ממש רע לי. ואני מדבר בכל הרצינות. יש לזה הרבה סיבות: אהבה, חברים, משפחה, לימודים ונושאים קטנים אחרים... (מראש אני מצטער על האורך, ומצטער אם אני קופץ מנושא אחד לשני מהר מדי) אני בי"א, בתיכון רגיל, הרחבתי מחשבים (איך לא?!) 10 יחידות, ושם במחשבים אנחנו מבלים יותר מכל אחד אחר בביה"ס, וכשאני חוזר הבייתה 3 פעמים ב4 בשבוע אני כל כך עייף, ואני לא יכול לעשות כלום. אפילו המורים לא מבינים מה אנחנו לומדים כל כך הרבה (גם אני לא, אני מנומנם רוב הזמן). ובכלל, הלימודים בי"א הם לא פיקניק, כמו שנה שעברה. עכשיו יש 5 יחידות מתמטיקה, ומקצועות לא הגיוניים כמו תנ"ך וספרות. אני לא משקיע הרבה, ויש לי ציונים סבירים, אבל יש מקצועות שאני פשוט לא מצליח להבין אותם, וכבר יש לי 40 אחד
יש לך איי סי קיו????. אולי נדבר שם??? מתאים לך??? אוקיי עד שאני יקבל תשובה ביי בנתיים שמור על עצמך ולמרות שאני עדיין אלמונית חייך בשבילי כי לחייך זה חיים וחיים זה בריאות ביי בנתיים ושמור על עצמך
